דרכי תשובה - ד קסב

להפליט רק להבליע ע"כ אם מלח ע"ג השיבולת של חיטין והחיטין בתוכן אם הקש והשיבולת מכסה את גרעיני חיטין לגמרי מכל צד לא נאסרו מהגרעיני חיטין דקש דמי לכלי דכל שאינו אוכל אין טבע המליחה להפליט טעם מהם ע"כ כיון שהקש מפסיק בין החיטין ובין המלח אין כח במלח להפליט הטעם חמץ שבתוך החטין עכ"ד הפרמ"ג א"כ י"ל גם בקליפת ביצה כך דאין כח בהמלח להפליט טעם מהביצה כיון שהקליפה קשה מפסיק ואין להחמיר אך כתב דכ"ז בביצה שיש בה דם אבל בביצה שיש אפרוח שנמלח עם ביצים אחרים מסתבר להחמיר כיון שכתב הרמב"ן בחולין דף צ"ז דכשנקרם אפרוח בהביצה נעשה קליפתה רכה ויוצא ממנה הטעם ונבלע באחרת כן יש לומר דגם לענין מליחה אמרינן דלאחר שנתהוה בה אפרוח נעשה קליפתה רכה והמלח מפליט ממנה הטעם גם דרך הקליפה עיי"ש:

(צא) צריך ששים ואחת. עיין בשאלות ותשובות טוטו"ד קמא סי' קנ"ז בעובדא שנתערב רגל אווזא טריפה בין כמה רגלי אווזות כשרות וכתב דלדעתו ברור הדין דגם ברגלי עופות בעינן ס"א רגלים כמו בביצים דבעינן ס"א כיון שיש גדולים וקטנים כן נמי ברגלים כיון שאנו רואין דגם רגלי אווזות אין כולן שוין הרי צריכין לשער אם יש בין כולן ס' וכיון שכולן לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורן ע"כ צריך שיהי' ס"א ובזה יצא הספק מלבבינו עיי"ש (ועי' בדברינו להלן בס"ק שאח"ז):

(צב) ששים ואחת. עי' בפרי תואר להלן סי' ק"ט שכ' דה"ה היכא שנתערב איסור בין חתיכות יבש ולח ובצירוף כולן יש ס' אין לסמוך להתיר אא"כ יש ס"א ולא סגי בששים משום דא"א לצמצם והוי דומיא דביצים דבעינן ס"א עיי"ש אמנם יעוין בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) בריש הסי' שם שהשיג עליו בזה דמעולם לא שמענו זאת דלפ"ד קשה מדוע לא נימא בכל תערובות כשנתערב איסור בהיתר אינו מינו דלבעי ס"א בהיתר כנגד האיסור משום דא"א לצמצם אלא דבע"כ צריך לומר שחז"ל לא אמרו זאת רק גבי ביצים משום דמסתמא לא השגיח יפה כיון שכל הביצים שבעולם הם שוים חיישינן שגם כאן ידמה בעיניו שכולם שוים אבל בשאר איסורין לא גזרו חז"ל כיון שהכל יודעין שאין כל החתיכות שוים אמרינן דמן הסתם בודאי השגיח קודם שהחליט לומר שיש ס' דמהיכא תיתי שלא ישגיח לעמוד ולשער יפה במדידה ובודאי יהי' קולע אל השערה לשער היטב עיי"ש (ומזה צ"ע גם ע"ד הגאון מהרש"ק ז"ל שהבאתי בס"ק שלפ"ז שכתב גם ברגלי עופות משערין בס"א דלפי האמור גם בזה שייך לומר כיון שאין כל העופות שוין ויש גדולות וקטנות אם השואל אמר שהי' כולן שוין אמרינן מן הסתם דקדק יפה וראה שכולן שוין דאל"כ לא הי' אומר כן וכאמור וצ"ע):

(צג) לבטל פליטתה. עבאה"ט מ"ש דאז חשובה ברי' כשיש בה אפרוח ור"ל דוקא כשיש בה אפרוח אבל אם אין בה אפרוח רק דם לא חשיבה ברי' ובטלה כדלקמן סי' ק' שפ"ד ס"ק כ"ד ועי' בדברינו לעיל סי' פ"ו (ס"ק ל"ב):

סעיף ח (צד) כחל. דוקא כחל סגי לי' בנ"ט כמו שנתבאר הטעם לעיל סי' צ' אבל כל שאר איסור דרבנן צריך ס' לבד האיסור. ב"י כאן וש"ך ס"ק כ"ו ושפ"ד ס"ק כ"ה:

(צה) מלבד חמץ בפסח וכו'. ותני ושייר דיש נמי טבל דאוסר במינו במשהו וכן יש נמי ערלה דאוסר גם בח"ל במינו במאתים וכן יש תרומה בארץ. וכן כלאי הכרם דאסור בארץ בהנאה ואוסר במינו במאתים (אבל בח"ל דמותר בהנאה פשוט דבטל בס') וכן יש נמי חלה ויש בה מחלוקת הפוסקים להלן סי' שכ"ד. ועש"ך ס"ק כ"ז ויד יהודה בפיה"ק ס"ק ל"ד:

(צו) ויין נסך היינו יי"נ גמור אבל סתם יינם קיי"ל להלן סי' קכ"ג דבטל בס':

(צז) ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם וכו'. ר"ל דמסתמא אמרינן בכל דבר איסור שנפל להיתר דביש ששים אינו נותן טעם אבל אם מרגישין שיש בו טעם אפי' הוא הרבה לא בטיל. ט"ז ס"ק י"א וש"ך ס"ק כ"ח. ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק ל"ה ועי' בחוו"ד בביאורים סוף סי' ק"א דפשוט הוא דחתיכה הבלוע מאיסור שנתערבה באחרות בס' א"צ להטעים כל א' לקפילא ומותר לאכול כולם ואותו חתיכה שירגיש בו טעמא דאיסורא יזרקנו והשאר מותר עיי"ש ועי' ביד אפרים ריש סי' ק"א מ"ש ע"ד החוו"ד בזה באורך (ועי' מזה בדברינו לעיל ס"ק י"ג):

(צח) אכל אם נותן טעם וכו'. עבאה"ט מ"ש מהט"ז לענין שומן אי הוי עבידא לטעמא ועי' בכנפי יונה מ"ש בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בחידושי הגרשוני בהגהות הט"ז שהשיג על הט"ז בזה ופסק להחמיר דשומן מקרי עבידא לטעמא ואינו בטל עיי"ש ועי' בבל"י ס"ק כ"ב שהביאו והשיג עליו ומקיל עיי"ש והביא דבריהם הפרמ"ג במ"ז ס"ק י"א עיי"ש ועי' בפר"ח ס"ק כ"ד שהביא מלשון הרמב"ם בפי' המשניות למס' ערלה דחשיב גם שמן בכלל דברים העשוים לתבל הקדירה והדבר תלוי בכוונת הניתן דאם נתנו בקדירה כדי לתבל אינו בטל עיי"ש ועי' במנח"י כלל פ"ה ס"ק ס"א שהסכים עם הט"ז להקל דשומן לא הוי עבידא לטעמא עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק י"א לדינא דשומן לא הוי עבידא לטעמא עיי"ש ועי' בש"ע דבעל התניא באו"ח סי' תקי"ג בקו"א סק"ד שכתב לדינא להחמיר דשומן הוי בכלל מלתא דעבידא לטעמא וכתב ונ"ל ואפי' שמן הוי בכלל זה אם מתבל בו קדירתו כמ"ש הרמב"ם וכו' והסכים עמו לפסק הלכה הפר"ח סי' צ"ח ואף הט"ז שם דמיקל אם נפל שומן לתוך התבשיל לבטלו בס' והסכים עמו המנח"י היינו אם נפל מאליו אבל אם נתנו כדי לבשם התבשיל פשיטא דאינו בטל כמ"ש הרמב"ם והפר"ח עכ"ל וכן משמע דעת החמודי דניאל בהלכ' מליחה אות י"ב עיי"ש אמנם יעוין בחכמת אדם כלל נ"ג שכתב דשומן וחמאה וכיוצא בהם אע"פ שנתנו אותו לקדירה להטעים התבשיל אפ"ה לא מקרי מלתא דעבידא לטעמא עיי"ש ועי' בס' ישועות חיים בהתשובה שבסוף סי' צ"ג שהרחיב הדיבור בזה והתפלא על בעל התניא ז"ל במ"ש לחלק בזה בין אם נתנו בידיו לתבשיל או שנפל מאליו לתבשיל דהרי מה שדבר דעביד לטעמא לא בטל אינו מחמת חשיבות רק מחמת שמרגישין הטעם וא"כ אם אין מרגישין בו הטעם מה נ"מ יש בזה שנתנו להטעים הרי סוף כל סוף אין מרגישין הטעם ומדברי הרמב"ם בפיהמ"ש שם אין ראי' שמיירי שאירע שמרגיש הטעם וכו' עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק כ"ב ובפיה"ק ס"ק ל"ט מ"ש בזה והעלה דבשומן וכיוצא שאינו חריף שנותנין בקדירה לתקן המאכל אם אין טעמן נרגש להדיא רק שמטעים קצת המאכל וממתקו הכל תלוי לפי הענין אם אין דרך העולם ליתנו להטעים בפחות מס' אע"פ שאדם א' נתן פחות מס' וחשב כדי שיתן טעם מ"מ כיון שאין טעם זה טעם חשוב כ"כ בטלה דעתו אצל כל אדם ובטל שפיר בששים אבל דברים אשר דרכן ליתן בקדירה להטעים אע"פ שאינו חריף אינו בטל עיי"ש ועי' בשו"ת מהר"ם שי"ק חאו"ח סי' ט' שנשאל בדבר הציקארי"ע שאומרים שהאומנים נותנים לתוכן שומן כדי לפטמו אם רשאין ליתנו לתוך קאפ"ע כיון שידוע שהאומן נותן בו רק מעט שומן ובטל בס' והביא מדברי המ"א ריש ס' תמ"ב סק"א שכ' מהרשב"א דכל שעיקרו נעשה כך אפי' יש בו ס' לא בטל וה"נ כיון שבא לתקן הטעם של הציקארי"ע ותחלת עשייתו ותיקונו כך הוא אינו בטל עיי"ש ועי' מזה בס' שבילי דוד בהתשו' שבסוף חיו"ד ועי' בס' דברי יוסף בסוף סי' תל"ט בהשמטות ששייך לסי' תל"ז מ"ש בזה והעלה דהוי ספיקא דאורייתא ועיי"ש בסו' תקע"ז מ"ש עוד בזה:

(צט) אם נותן מעם וכו'. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דלא מקרי דבר דעביד לטעמא אלא תבלין או מלח ועי' במנח"י כלל פ"ה ס"ק ס"א שכ' מהרמב"ם בפי' המשניות פ"ב דערלה דה"ה בצלים ושום וחומץ ויין כולם נקראים תבלין כשאדם מכוין לתבל בהם קדירתו ועיי"ש במ"ש בזה לדינא ועי' בס' בגדי שש הספרדי במ"ש ע"ד המנח"י בזה ומתרץ קושיות המנח"י והעלה שכן עיקר לדינא דפלפל ומלח ותבלין גם בסתמן אמרינן דלטעמא עבידא ולא בטל משא"כ בצלים ושום תלוי בכוונה אם נתנו אותו בקדירה כדי נתבל ולמתק לא בטל אפי' באלף אבל בסתמא בטל כי כן הוא גם מהדרך ב"א לאכול אותם בתוך הסעודה וגם לבשלם לאכול עיי"ש (אבל לפמש"ל מהס' ישועות היום והיד יהודה צ"ע גם בזה והמעיין ישפוט בזה):

(ק) נותן טעם באותה קדירה. כתב בת"ח כלל פ"ה דין כ' בשם האו"ה דהא דמלתא דעביד לטעמא אינו בטל דוקא כשנותן טעם באותה קדירה שנפל לתוכו אבל אם נפל לקדירה ואינו נותן בו טעם אע"פ שאם נפל למקום אחר נותן בו טעם בטל בס' עיי"ש וע' בפר"ח ס"ק כ"ו מ"ש בזה:

(קא) טעם. עבאה"ט מ"ש מהש"ך מהת"ח דאם נפל לדבר ששוה בטעמו בטל בס' ועפר"ח שם ובמנח"י שם ס"ק ס"ב