דרכי תשובה - ד קלה

תבלין שמשימין בביצים דתבלין שנתערב עם הביצים דבר מעוט הוא ואין כל כך חריפות בהם להחזיר לשבח פליטת המכתשת עכ"ל ועי' בבינת אדם שער או"ה סי' ס"ו וס"ז שלמד מדברי הרשב"א בזה בדבר הסכין שנקרא הא"ק מעסע"ר של בשר שחותכין בו בשר ובצלים יחד בעריבה של בשר דזה הסכין לא נקרא סכין של בשר דלא בלוע בו בשר כלל שהרי לא חתכו בו בשר רותח אלא בצונן ואף שהי' מעורב בבצלים שחתכו בו אין לחוש דאין כח בבצלים המועטים שנתערבו עם הבשר להבליע בכלי ההאקמעסע"ר טעם הבשר עיי"ש:

(נז) של בשר ב"י. עי' בחידושי הגרעק"א ז"ל שכ' דבע"כ המחבר שמקיל באינו ב"י לא קאמר רק בתבלין ושאר דברים חריפים כיון דבלא"ה איכא דיעות הפוסקים דלא הוי דבר חריף מש"ה מקיל בדיעבד באינו ב"י אבל בצנון גם להמחבר אסור אפי' באינו ב"י עיי"ש (ועי' במשמרת שלום בשפ"ד סק"ב) ועי' בדברינו להלן וס"ק ס"ב):

(נח) בשר. וכ"ש במדוך של איסור שנאסרו. ת"ח כלל ס"א סוף סעי' י"ב והרב גור ארי' הלוי סק"ה וה"פ:

(נט) אסור לאכלם בחלב. עי' בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' ל"ח באמצע התשו' (דף י"ז) ובערך השלחן אות י"ד שכתבו דמדוכה שלנו אע"פ שאין כותשין בה בשר אלא בצונן אפ"ה אסור אע"פ שהיא מקונחת יפה משום דלפעמים כותשין בה בשר עם מעט תבלין ואע"ג דקיי"ל דמשום מעט תבלין לא חשיב המאכל חריף מ"מ עכ"פ הוא מפליט ומבליע גם במעט תבלין עיי"ש:

(ס) לאכלם בחלב. עי' במנחת כהן בחלק א' מס' התערובות סוף פרק י"ב שהתפלא על דין זה דהא ד"ח לא עדיף מבישול וכיון דהוי נ"ט בר נ"ט דשרי בבישול אמאי יהי' אסור בד"ח וכתב דבע"כ אפשר לומר דמדוכה שאני כיון דמסתמא אינו נקי ויש בו שמנונית בעין ע"כ החמירו בו הפוסקים עיי"ש אמנם יעוין במנח"י כלל נ"ז סק"ו שהביאו והשיג עליו כי דבריו הם נגד משמעות הפוסקים אלא אפי' הי' נקי אסור כי ד"ח חמור מבישול דבדבר חריף לא שייך נ"ט בר נ"ט עיי"ש וכ"כ בפר"ח ס"ק ט"ז ועי' בבית מאיר שכתב דאם כי כן הוא האמת כדעת החולקים על המנחת כהן כיון שכן הוא משמעות הש"ע מ"מ לדינא אין להחמיר בזה רק לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר ואם הי' אינו ב"י וגם מקונח היטב שרי בדיעבד עיי"ש אמנם בשפ"ד ס"ק י"ט ובמ"ז סק"ט מבואר דהעיקר כהמנח"י והפר"ח דנ"ט בר נ"ט לא שייך בדבר חריף ואפי' הי' תרתי למעליותא שהי' נקי דהוי נ"ט בר נ"ט אם הי' אינו ב"י אפ"ה אסור לדידן בדבר חריף עיי"ש ועי' בדברינו להלן (ס"ק ס"ב):

(סא) אינו ב"י. עבאה"ט ועי' מ"א או"ח סי' תנ"ח ס"ק ל"ג שכ' דשלא כדין עושין מה שלפעמים חותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואח"כ דכין באותה המדוכה בשמים ואוכלין בחלב לכן יש ליזהר שלא לחתוך הזגביל רק בסכין חדש עכ"ל ועיי"ש בפרמ"ג בא"א שם ובאבן העוזר כאן שכ' דמבואר מדברי המ"א הנזכר דדוקא סכין חדש בעינן אבל סכין ישן אף שהוא מקונח יפה לא מהני ואסור לחתוך בו אבל בעיקר הדין האריך הרב אבן העוזר בהגהות הש"ע כאן להשיג על המ"א בזה והעלה דאין להחמיר דאף דנ"ט בר נ"ט לא שייך בדבר חריף מ"מ בזה אין להחמיר דהוי ג' נ"ש דהא מהסכין להזנגביל נחשב עכ"פ לטעם א' דמדבר חריף אינו יוצא רק טעם א"כ הרי הו"ל ג' נ"ט טעם א' אל הסכין והב' אל הזנגביל והג' אל המדוכה וטעם השני הוי להיתר לכן אף שחזר ודכו במדוכה זו בשמים מותר לאכלן בחלב עיי"ש ועי' בס' יד יוסף (מהגאון מו"ה יוזפא ז"ל מזאלקווא) בריש סי' צ"ה שהרבה להשיג ע"ד האבן העוזר הנזכר והעלה דהעיקר לדינא כדעת המ"א עיי"ש ועי' בהגהות חכמת שלמה כאן מ"ש בזה והביא ראי' לדעת האבן העוזר דדוקא לבלוע לא שייך נ"ט בר נ"ט עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל סק"ג):

(סב) ב"י. בש"ך ס"ק י"ט שכתב דאפי' הי' תרתי לטיבותא שהי' נ"ט בר נ"ט וגם אינו ב"י אפ"ה נוהגין להחמיר גם בשאר דבר חריף ולאו דוקא צנון אלא ה"ה בתבלין ושאר ד"ח וכ"כ בשפ"ד ס"ק י"ט דאנן קיי"ל כהרמ"א דאפי' נ"ט בר נ"ט ואינו ב"י לא מהני בד"ח עיי"ש והנה בבית מאיר כתב דהרמ"א לא כתב דיעה זו להחמיר אפי' באינו ב"י אלא בצנון אבל בשאר דבר חריף הרמ"א מודה דאין להחמיר בדיעבד באינו ב"י ומה"ט כ' לדינא דאם חתכו בצלים בסכין חולבת ונתנם בקדירה של בשר דמותר דמסתמא הסכין אינו ב"י מבליעת כלי ראשון ובפרט סכין חולבת שרוב תשמישו הוא בצונן וא"כ הרי הוא נטל"פ ונ"ט בר נ"ט ותרי חומרא לא מחמרינן בזה ומצד השמנונית שיש בסתמא טוח על פניו תמיד בטל בששים תוך הקדירה לכן אפי' אין ס' נגד הסכין נמי דיעבד שרי עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום בשפ"ד סק"ב שנשאל בעובדא כזו והי' הפ"מ וצורך שבת וסמך א"ע ע"ד הבית מאיר הנזכר להתיר ומ"מ סיים דמ"מ אין לסמוך על זה להקל רק בסכין של חלב משום שיש עוד סניף דרוב תשמישו הוא בצונן אבל להיפך בסכין של בשר וכו' אין להקל נגד משמעות דברי הרמ"א דגם בשאר דבר חריף אסרינן נ"ט בר נ"ט אפי' באינו ב"י אפי' בדיעבד עיי"ש ועי' בס' ישועות חיים בהתשו' שבסוף סי' זה בתשו' הה"ג מלענטשינא אות ג' וד' שעמד ג"כ יסוד ע"ד הבית מאיר הנזכר להקל ולהתיר בנ"ט בר נ"ט באינו ב"י ועיי"ש והנה אמת הדבר שגם בבינת אדם סי' מ"ט מצדד להקל כדעת המחבר בזה דכל דהוי תרתי לטבותא נ"ט בר נ"ט ונטל"פ לא אמרינן דחורפי' מחליא לשבח עיי"ש ובפנים בחכמת אדם כלל מ"ט סעי' זה אמנם הנה המעיין בבינת אדם שם יראה שלא מלאו לבו להקל אלא בנידון דידי' בעלין חמוצים (שקורין בל"א שצאוו"י) שאינם חמוצים כ"כ די"ל דאינן בכלל ד"ח וגם יש עוד סניף שהעובדא הי' בסכין הנקרא האקמעססע"ר שחתכו בו בשר עם בצלים וכו' די"ל דהסכין לא בלוע כלל מבשר שהרי אין דרך לחתוך בשר רותח בסכין כזה ואין בלוע בו בשר אלא במה שבלע בצונן ע"י שחתכו בשר עם בצלים וכבר נודע דעת הרשב"א שהביא הב"י סוף סי' זה דבכה"ג לא בלע הכלי רק טעם קלוש ע"כ כ' שיש להקל כאשר יראה המעיין בדבריו שם לכן לענ"ד אם לא הי' סניף בלא"ה להקל אין לנו להקל אפי' בהפ"מ ולעני נגד המחמירים בזה וכל זה הוא לענין הבשמים שנדוכו במדוכה הנ"ל אמנם לענין המדוכה עצמה שדכו בה מקודם תבלין של בשר ואחר כך דכו בה תבלין של חלב ע' בדברינו לעיל (ס"ק ה') ומשם תלמדנו:

סעיף ד (סג) מי לימוני"ש. עבאה"ט מ"ש שהוא ממשו של הלימוני"ש ועי' בפרי תואר סק"ז דדוקא בציר של הלימוני"ש מקילין אבל אם הביאו הלימוני"ש עצמן נחתכין (וכנראה שהי' הגירסא לפניו במחבר לימוני"ש שמביאים העכו"ם וחסר במחבר תיבת מי) שכל לימונ"א נאסרת מהסכין אא"כ נעשו כל הלימוני"ש כגוף א' ע"י שהקפה אותם בציר או באיזה דבר ונעשו שרויים בציר דאז הכל מצטרף לבטל אבל בלא"ה אסורים כל הלימוני"ש ואין להקל כלל עיי"ש:

(סד) לימוני"ש. עיין באר היטב מ"ש מהש"ך שהבית חדש חולק ומחמיר וכו' ועיין במנחת יעקב כלל ס"א ס"ק כ"ו מה שכתב ע"ד הרמ"א בזה מדוע לא נימא דנאסר הלימונ"א הראשונה דנ"נ ונאסר הסכין עי"ז שבולע ע"י חורפא ודוחקא וחוזר ונבלע בלימוניש כשחותך פעם שנית וכן בפעם שלישית ועיי"ש במ"ש בזה ועשפ"ד סק"כ ועי' בשו"ת בית שלמה חלק או"ח סי' נ"ד שאלה ח' מ"ש בדברי המנח"י בזה ובמ"ש בזה לדינא עיי"ש ועי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' תפ"ד מ"ש בביאור דין זה והעלה לדינא שאין להחמיר בזה כלל עיי"ש:

(סה) שמביאים. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דזיתים חריפי טפי ועי' במ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ג שהביא מדברי הש"ע שם דזיתים הוי דבר חריף ועיי"ש להלן ס"ק ל"ח דכ"ז הוא כשלא נכבשו אבל לאחר שנכבש הזיתים תו לא הוי דבר חריף עיי"ש ועי' בחק יעקב שם ס"ק מ"ב ובפרמ"ו או"ח בא"א שם ס"ק ל"ח שזה דוקא תחלת כבישתן לאחר נתינת המים דבעגל