דרכי תשובה - ג עט

החמיר כ"כ ובאמת ז"א דזה לא הוי בכלל מליגה אלא בכלל בישול אלא ששופכין מים ע"ג הראש או העוף ואח"כ מטמינן ונותנין אותו ברמץ חם ומתוך החמימות משירים השערות והנוצות ולכן מן הדין הוי רק כעין צלי דאם יזוב הדם נורא משאב שאיב ואין לאסור הראש בדיעבד וכמ"ש רבינו בב"י דאם לא חתכן רק החוטין שבלחי עצמן אסורין אבל הראש מותר וכ"כ המהריק"ש ז"ל (בס' ערך לחם) בשמו עיי"ש:

(כו) צריך להדיח ביה"ש. ובדיעבד אם לא הדיחו ע"ל סעי' ט':

(כז) אם חורך. עבאה"ט ועי' ברמ"א לעיל סעי' ג' ומ"ש הבאה"ט ואין למלחו קודם ההבהוב ר"ל דאם הראש דבוק בהעוף אין למלוח תחילה הראש וביה"ש ואחר ההבהוב ימלח שאר העוף דאז הראש בולע אח"כ משאר העוף ודלא כמנהג איזה נשים שנוהגות כך. בית מאיר:

סעיף (כח) כשמולגין ראש. היינו מליגה ברמץ ולא המליגה דחמין שבסעי' יו"ד. בית מאיר. ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ד מ"ש בזה באריכות:

(כט) ראש. היינו בראש שהסירו ממנו המוח והקרום בית מאיר:

(ל) ומולחם אח"כ. כ' בס' מנחת יהודה (מהרב מהרי"ל אופינהיים ז"ל) וז"ל נראה לי דגם בכאן מיירי דאותביה אבית השחיטה דזה שרי במליגת הראש כי היכא דלא תקשה מהך דסעי' ג' דלעיל מהטמנה ושאינם תמיד במקום א' דהא הך מליגה נמי מונח במקום א' אלא ודאי דאותביה אבית השחיטה וכדכתיבנא ודו"ק עכ"ל (וע"ל ס"ק כ"ד):

(לא) ואין השערות מעכבין. עי' בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' סי' רל"ג שכ' שלא התירו הפוסקים למלוח על השער אלא ברגלי השור שיש עליהם שער דק אבל ברגלי הכבשים שהם מלאים מצמר ארוך ב' או ג' אצבעות לא עיי"ש. ועי' בשלחן גבוה להלן סי' ע"א סק"א שהביאו וכ' דאף דלא נזכר בפוסקים לחלק בין רגל בקר לרגל כבש מ"מ הדין דין אמת שאם יש צמר ע"ג הראש או הרגל של כבשים שאין המלח פולט הדם כיון שאין המלח נוגע סמוך לבשר. אך כתב שזה אינו מצוי כלל שיהיה שער הרגל של כבש ארוך כ"כ דרוב רגלי הכבשים והעזים אין להם צמר ארוך יותר מרגלי השור רק בראשי הכבשים לפעמים יש צמר מסובך בצואר סמוך לראש ובזה צריך להזהיר לשאינם יודעים שיגזזו הצמר קודם מליחה עיי"ש. ועי' ביד יהודה להלן שם בפיה"ק ס"ק ג' דלא מהני מליחה רק על השער ולא על צמר וכ' דאף דלא משמע מהפוסקים לחלק בכך מ"מ יש לאסור כיון דבלא"ה יש אוסרין גם ע"ג השער א"כ די להקל בשערות הקצרים ולא בצמר הכבשים עיי"ש:

(לב) השערות מעכבין. עי' בד"מ שכ' דאם מלח תרנגולת עם הנוצות צ"ע אם מהני בה מליחה כמו בשער וכ' וז"ל וראיתי שנוהגין למלוח התרנגולת עם הנוצה ולמולגן עכ"ל ובת"ח כלל ל"ג כ' בסתם דמהני מליחה ע"ג הנוצות כמו בשער וכ' שכן נוהגין עיי"ש ועי' בלחם הפנים להלן סי' ע"א סק"ג שכ' בשם הס' ישמח ישראל דדוקא בשאר עופות מהני מליחה ע"ג הנוצות אבל לא באווזות עיי"ש אמנם מלשון הת"ח הנ"ל משמע דאין חילוק דבכל עופות מהני מליחה ע"ג הנוצות אף בשל אווזא ועי' בשו"ת מהר"מ מלובלין סי' כ"ט שכ' ג"כ דהמנהג למלוח גם ע"ג נוצת העוף עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק כ"ו שכ' שזה אמת ויציב דמהני מליחה ע"ג הנוצה דעוף כמו דמהני ע"ג שיער הראש או הרגלים עיי"ש אמנם בכנפי יונה קרא תגר על מנהג זה וכ' דבע"כ גם הרמ"א לא הקיל אלא כשמכניס המלח תחת הנוצות אבל למלוח ע"ג הנוצות מבחוץ לא קאמר ואין לדמותו למלוח ע"ג השערות דרגלים או הראש שהשערות אינם מעכבים המלח מלכנוס לבשר כ"כ משא"כ הנוצות והחוש יעיד ע"ז דכל שמולח ע"ג הנוצות אין המלח נכנס בבשר כלל עיי"ש ועי' בשו"ת חתם סופר חלק ששי סי' ס"א שכ' ולא אאמין שיטעה בזה שום אדם שיהא מועיל מליחה ע"ג נוצות העוף כי הנוצות הם גשם נפרד מהגוף ומפסיקין בין המלח שלא יפעול בגוף העוף עיי"ש ועי' בהגהות הגאון מהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג בשפ"ד שם מ"ש בדברי המהר"מ מלובלין והבפ"ד בזה והעלה ג"כ דאם מלח ע"ג הנוצות יש לאסור בבירור דמ"ש בד"מ דמולחין ע"ג הנוצות בע"כ דר"ל ע"ג הנוצות הדקות הנשארים לאחר שמורטין הניצות הגדולים דבהם שפיר מהני מליחה כמו ע"ג שיער אבל על הנוצות הגדולות בודאי לא מהני מליחה והמובחן הוא דעל הנוצה הגדולים שהם רחבים ושוכבים זע"ז אם ישרטט אדם עליהם לא יגיע השרטוט אל הבשר אבל בנוצה הקטנה והדקה הנשאר לאחר המריטה אם ישרטט יגיע השרטוט אצל הבשר והו"ל כמו שער הרגל שאם ישרטט בצפורנו שמגיע השרטוט על בשר הרגל עצמו ואמרינן דגם המלח נכנס בין השערות והנוצות הדקות ויגיע אל הבשר עיי"ש ועי' בדלתי תשובה להלן סי' ס"ט ס"ק כ"ד ועי' ביד יהודה ס"ק י"א שהרחיב הדיבור בזה וכ' שנתפשט המנהג כעת שע"ג השער מולחין בכל יום אבל ע"ג הנוצות לא ראינו ולא שמענו שיהא נוהגין למלוח ובדבר המצוי בכל יום קיי"ל דלא ראינו לא הוי ראיה ע"כ אין להקל כלל דאף דמתחלה הי' מחזיקין ליה להיתר גמור מ"מ כיון דעכשיו נוהגין להחמיר אין להתיר אף בדיעבד עיי"ב:

(לג) אחר המליגה. עבאה"ט מ"ש שאין המנהג כן ר"ל אלא כמ"ש הרמ"א כאן וכן נוהגין דהיינו למלוח תחלה קודם מליגה וכ"כ הרמ"א להלן סעי' ט' דלא נהגו למלוג תחלה אלא אחר המליחה ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ט וע' בשפ"ד ס"ק י"ב שכ' דאין אנו נוהגין בהטמנה ברמץ כלל אלא מולחין ע"ג השער ואחר, המליחה והדחה אחרונה מולגין ברמץ או ברותחין עיי"ש:

סעיף ז (לד) הטלפים, פי' המנעול של רגלי בהמה (שקורין שיכי"ל) דהיינו מה שהוא למטה על עצם הרגל כמנעול. ט"ז ס"ק ד':

(לה) בלא מליחה תחלה. עט"ז שם שכ' מהמהרש"ל שיש לעשות המליחה אחר נקיבת המנעול ועי' במ"ז שכ' שתיבת נקיבת המנעול הוא ט"ס וצ"ל החריכ"ה כי כן הוא דעת המהרש"ל אמנם מצד המנהג אינו כן דהמנהג למלוח רגלי הבהמות ע"ג השער ואחר כך חורכין עיין שם (וע"ל ס"ק ל"א):

(לו) מותר. זה מיירי בע"כ כשאינו שוהה על האש הרבה דאם שוהה על האש הרבה בודאי אסור לכולי עלמא דאז מסתרך הדם הרבה ואינו יוצא ע"י מליחה. חמודי דניאל הלכות מליחה סוף אות מ"ז. (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ג ולהלן ס"ק מ"ג וס"ק מ"ח):

(לז) וחותכין ראשי הטלפון. וצריך לעשות נקב ממש ולא מהני מה שחותכין רק מקצת הצפורן ואין בו נקב דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב. מ"ז שם מהבל"י וה"פ. וע"ל סי' ע"א ועי' בהליכות עולם בנתיבות ההוראה שכ' בזה מהמנח"י בשם הר"א שצריך לחתוך גם מעט מעצם כף הרגל שהוא עשוי נקבים נקבים עיי"ש:

(לח) ומניחים החתך למטה. ואם חרכן ולא הניח החתך למטה עי' בחידושי הגרעק"א מ"ש מהת"ח והמנח"י ולדרכו עי' בדברינו להלן סימן ע"א (סעיף קטן ט') מה שכתב בזה באורך סעיף ח (לט) לא נאסרו. עי' בשו"ת תורת חסד (להמהר"א ששון ז"ל) סי' ט"ז שכ' דמש"ה כ' המחבר בלשון זה ולא כ' מותר דלא נימא שמותר להדיא לקדירה ע"י מליחה זו אלא דר"ל שיש להם תיקון לחתוך ראשי הטלפון ולמלחם שנית עיי"ש ועי' במחזיק ברכה להלן סי' ע"א אות ד' שהביאו וסיים בצ"ע לדינא כי מדברי האחרונים משמע דא"צ למלחם שנית עיי"ש ועי' בשלחן גבוה כאן ס"ק כ"א שהשיג ג"כ על התורת חסד בזה והעלה דכוונת המחבר מבואר דסגי להם המליחה הראשונה ויכול לבשלם אח"כ