דרכי תשובה - ג עה

פי' קודם שתצא נפשה וכו' ור"ל הא לאחר שתצא נפשה אף שעדיין מפרכסת קצת וזינקה לית בה חיותא ושרי. שפ"ד סק"ב. ועי' בשלחן גבוה ס"ק ח':

(יז) אסור לאכול מבשרה חי. עי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק ז' מ"ש לענין בני מעיים דאין מחזיקין בהם דם דלכאורה נראה דמותר לאכלן חי אף בשובר מפרקתה מ"מ לדינא כ' די"ל דכמו דמחמירים לכתחילה למלחן כן אסור לכתחילה לאוכלן חי עיי"ש:

(יח) חי. ואף המ"ד שסובר דפירש ממקום למקום שרי מודה הכא דאסור כיון שנתעורר מחיים או כיון שעושה מעשה. מ"ז סק"א:

(יט) ולצלי. עבאה"ט מ"ש דוקא שנצלה כל צרכו ועפר"ח דנצלה כל צרכו היינו כדי חצי צלייתו עיי"ש אמנם בכו"פ כ' דר"ל שליש צלייתו עיי"ש (ואי"ה להלן סי' ע"ו סעי' ב' יבואר) וכ' בשפ"ד ס"ק ה' דאף לפי המנהג דבעינן חתיכה ומליחה לצלי אפ"ה נ"מ בזה דהא אף לפי המנהג א"צ לשהות במלח אלא מעלהו במלחו וצלהו ובעינן נצלה כל צרכו עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"ק ס"ק ח' שפסק דלכתחילה אף שמלחן צריך להשהותן כשיעור קודם צלייתן ובדיעבד אם לא נצלה כל צרכו אין לאסור אלא בצלהו בלא מליחה כלל אבל אם מלחו תחילה אף שלא שהה מותר עיי"ש:

(כ) ונהגו להחמיר. עבאה"ט מ"ש מהט"ז דהנה זו שייכה לקמן סעי' ד' אמנם הש"ך כ' דהג"ה זו שייך כאן ולפ"ז יש פלוגתא בין הט"ז להש"ך לדינא דלהט"ז בשובר מפרקתה שרי כפסק המחבר לקדרה בלא חתיכה ולצלי בלא מליחה אלא מטעם מנהגא צריך למלת ולדעת הש"ך בשובר מפרקתה בעינן חתיכה ומליחה לצלי מדינא. מ"ז ס"ק ב' (בד"ה כתב). ומה שכתב הבאה"ט דכאן לא שייך מנהג הואיל ולא שכיח עי' בדברינו לעיל סי' א' (ס"ק ח') ולהלן בסימן שאח"ז (ס"ק ע"ה):

(כא) אף בצלי נראה מדברי הפוסקים דבחותך כזית בשר מביה"ש צריך מליחה מדינא לצלי ואף בדיעבד אסור אם לא מלחו משא"כ בשובר מפרקתה לצלי יש להקל בדיעבד. ש"ך וכו"פ ועשפ"ד ס"ק ו' ומ"ז סוף סק"ב:

(כב) והוא הדין חותך בשר מביה"ש. כ' בשמ"ח סי' כ"ז סעי' א' וז"ל מותר לחתוך בשר מבית השחיטה בעוד הנשחט מפרכס ומדיחו יפה יפה ומולחו יפה יפה יותר מבשר אחר מפני שהדם בלוע בתוכו ביותר עכ"ל אמנם מסתימת לשון הרמ"א כאן משמע דא"צ למלחו יותר מבשר אחר ועי' ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"א מ"ש בזה והעלה שכן עיקר לדינא דא"צ מליחה יותר משאר בשר לבישול וגם דאם נימא דצריכין יותר נתת דבריך לשיעורין ולא נודע כמה השיעור יותר שצריכין להרבות בזה עיי"ש:

(כג) חותך בשר מביה"ש. ע' מ"ז ס"ק ב' שכ' לענין חותך בשר מביה"ש קודם שתצא נפשה אי שרי לצלי בלא חתיכה ומליחה דלהט''ז אף לצלי בעינן חתיכה או מליחה אי לקלוף מעט ועי' במנח"י כלל ט' ס"ק י"א שפסק דהעיקר לדינא דאפי' בדיעבד אסור בלא מליחה אפי' לצלי עיי"ש וכן משמע דעת השמ"ח שם שסיים ומלחו יפה יפה וכו' וחוזר ומדיחו ואוכלו בין מבושל ובין צלי וכו' עכ"ל הרי דגם לצלי לא שרי רק ע"י מליחה יפה יפה וכאמור. ועי' ביד יהודה שם דכל זה בחותך בשר מביה"ש דוקא אבל אם חתך בשר משאר מקום שבגוף בעודו מפרכס אף שאסור לאכלו חי וצריך לצלותו מכל מקום בודאי דלכולי עלמא אין צריך חתיכה ומליחה דצלי בלבד סגי לי' עיי"ש:

ועיי"ש עוד במנח"י שהביא בשם המהרש"ל דאף דבחותך בשר מביה"ש צריך מליחה יפה יפה גם לצלי מ"מ א"צ שהייה במליחה כלל רק שמעליהו מיד עם מלחו. וכ' דלפי דבריו צ"ל דהדחה יפה יפה שהוזכר בש"ס היינו לאחר צלייה וסיים בצ"ע עיי"ש ומלשון השמ"ח הנ"ל שסיים וחוזר ומדיחו ואכלו בין מבושל ובין צלי שהבאתי לעיל משמע שצריך להשהותו כשיעור מליחה ולהדיחו פה יפה ואח"כ יצלנו:

(כד) מבית השחיטה. ישיעורו כמה נקרא בית השחיטה נראה דכל שיכול לחתוך משם בלא הפשטת העור נקרא בית השחיטה לענין זה. יד יהודה סוף ס"ק הנ"ל:

(כה) קודם תצא נפשה. עי' ביד יהודה שם שכ' דלפמש"ל סי' ל"ט דאנן נוהגין לחוש לדעת הבה"ג דצריך להוציא הריאה ולבודקה בנפיחה ובלא"ה הו"ל בכלל ספק טריפה לא שייך דין זה כי קשה לצייר שיוצא הריאה וינפחה ויבדקה קודם שתצא נפשה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בס' ראש יוסף על דיני ריאה סי' ל"ט במקור הדינים סק"א (כו) לשבור כלומר שלא לשבור. שלחן גבוה סק"ט:

(כז) הבהמה. עשו"ת בעי חיי (מכנה"ג) חיו"ד סי' ק"ד ובכו"פ דלאו דוקא בהמה דה"ה בחיה ועוף צריך לזהר שלא לשבור מפרקתה עיי"ש:

(כח) משום שמבליע. עבאה"ט ועבכנה"ג בהגהות ב"י אות י"ז ועתב"ש לעיל סי' כ"ג סק"י מ"ש בזה ועשפ"ד סק"ט שכ' שכן נוהגין העולם דאם העוף שוהה למות שמכין על, ראשו עיי"ש ועיין בדברינו לעיל סי' כ"ג (ס"ק ע"ו) מ"ש בזה לדינא. ועפר"ח ס"ק ט' ובשלחן גבוה סק"י שכ' דבהכאה על ראשה ליכא משום הבלעת דם באברים ומותר לאכלה חי עיי"ש ועי' ביד יהודה ס"ק י"ב מ"ש בזה והעלה בראיות דגם בהכה על ראשה יש להחמיר שלא לאכול הבשר חי עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט מהט"ז דשם מיירי שכבר יצא כל הדם מה שיש לצאת בזינוק וכו' לדינא אין לסמוך ע"ז אלא אף בשוהה זמן מרובה וזינקה אין לשבור. הליכות עולם בנתיבות ההוראה:

סעיף ד (כט) נצרר הדם. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קי"ט שנשאל בדין זה כשלא הי' נצרר הדם בעין רק שהאדים הבשר על ידי קשירת הרגלים ונתבשל בלא חתיכה והביא מכמה מקומות דיש משמעות דדוקא נצרר הדם ממש ונראה בעיו שנתקבץ שם הדם מחמת מכה אבל האדים לחוד אינו אוסר אבל מלשון הרא"ש והר"ן משמע דאף שהאדים הבשר לחוד בלי צרירת דם בעין אוסר וסיים דמ"מ בהפ"מ יש להקל בנמצא כן לאחר הבישול שלא לומר בזה חנ"נ עיי"ש ועי' בס' דעת תורה סי' נ"ה ס"ק מ"ז מ"ש ע"ד הטוטו"ד הנזכר ולדינא סיים בצ"ע אך במי הדעת שם כ' דמ"מ בהפ"מ יש לצדד להקל בדיעבד עיי"ש:

(ל) הרם. עי' בשו"ת כנף רננה חיו"ד סי' ל"ו שנשאל אודות הטבחים עכו"ם שאחר הפשטות כבשים לוקחים מדם השחיטה ומעבירין על פני כל הבשר בשפשוף בכח עד שהבשר מתחמם ונבלע בו דם כדי שיהא הבשר נראה כמראה אדומה ויפה ודעת השואל להחמיר דבודאי דם זה הנבלע אינו יוצא ע"י מליחה דהא העין רואה דגם לאחר המליחה והדחה מראיהו יפה ואדום גם בתוך הבשר בעומק כמו שהי' בתחילה על פניו למעלה והשיב דמשורת הדין אין לחוש לזה להחמיר כלל דהשפשוף אין מבליע וכמו דקיי"ל בכ"מ דבצונן לא בלע ואף דעינינו רואות שהבשר קולט מראה הדם בע"כ אין זה רק שהצבע לחוד נקלטת בהבשר אף דעינינו רואות שיש שם הצבע של דם הרי כבר כ' הפרי תואר סי' קיב והמנח"י כלל ע"ד סק"ה דבאסורי אכילה צבע וחזותא לאו מלתא הוא. אמנם במה שיש להחמיר בזה הוא משום שמפשיטין הקצבים בכח עד שנתחמם הבשר וה זה דומה לחום בית השחיטה וזה אסור לדעת הרשב"א דמחמיר בכלי שני ע"כ אם עושין השפשוף בכח דאפשר שיגיע החום כשיעור חום בית השחיטה אסור לדעת הרשב"א כדי קליפה ע"כ בודאי ראוי למנוע בזה לכתחילה ואף בדיעבד ראוי להחמיר בזה כיון דחזותא מוכיח עליו הוי קצת דמבטל איסור לכתחילה וראוי לאסור כדי קליפה עיי"ש באורך:

(לא) מחמת עי' בד"ק סק"ב שכתב דכרבלתא דתרנגול הגם שמותר באכילה מ"מ עכ"פ הול"ל בכלל אומצא דאסמיק כיון שהוא סומק הרבה עכ"ד:

(לב) ער שיחתוך. איני ר"ל שיחתוך כל אותו המקום שנצרר הדם וישליך אותו לאבדון אלא ר"ל שיחתוך אותו מקום שתי או ערב כדי שיזוב הדם. ס' בית דוד הספרדי סי' י"א ושלחן גבוה