דרכי תשובה - ג עד

ניזל בתר מעיקרת אלא בתר השתא וכיון שעכשיו לפנינו הוא נשתנה ואינו דם ה"ז מותר עיי"ש באריכות. והנה בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ג' כי' קכ"ב (בד"ה אמנם) כ' בפשיטות דהמויס"ק אסור באכילה מדאורייתא ושייך ביה איסור סחורה לולא דבדם ליכא משום סחורה עיי"ש ותמהני שלא זכר דברי עצמו במגן גבורים שם שהעלה בראיות להתירו ועיין מזה עוד בדבריו שם סי' קנ"ג (בד"ה ובזה) ובשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סי' קל"ה ועי' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ס"ז אות ו' מה שהאריך בענין זה וסיים וכ"ז לפלפולא אכן למעשה מי יכריע בין הר"י והרא"ש עיי"ש ועי' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ז' אות י"ד שכ' דהרב בעי חיי סי' ק"ג התיר המויסק"י בפשיטות ושכן מעשים בכל יום וכו' עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם להלן סי' פ"א אות א' ב' וג' מה שפלפל בענין זה באורך ולד נא העלה דעכ"פ לחולי יש להתירו אפי' בחולי שאין בו סכנה עיי"ש ועי' בשו"ת בשמים ראש ובהגהות כסא דהרסנא סי' ח' ובס' פנים יפות על התורה פ' תשא בפסוק ואתה קח לך בשמים ראש מה דרור בד"ה והנה המ"א מ"ש בדברי המ"א הנ"ל ועי' בס' דגול מרבבה על שיר השירים (להרב מ' רפאל בכ"ר כרוב טרויש ז"ל) בסוף המפתחות בד"ה בענין המור מ"ש בזה ורשם לעיין בכמה מקומות בענין זה ועי' בשדי חמד שם מ"ש בזה באריכות:

(ז) בחתיכה. היינו דם אברים שנצרר בחתיכה אבל דם הנמצא בחלל הלב חייבין עליו כרת אם יש בו כזית דמבית השחיטה הוא בא שהבהמה שואפות בעת השחיטה ומכניסה דם השחיטה בחלל הלב. ר"ע מברטנורה בכריתות פרק ה' משנה א', (ועי' בס' זכור לאברהם מהשו"ב מלונד"ן בההוספה שנית שבסוף הס' אות א' שכ' דה"ה דם הנמצא כנוס בסמפונות הריאה דינא הכי כי שם ג"כ מתכנס דם שחיטה ועיי"ש עוד בקונטרס יוסף סי' ל"ח אות א') ועי' במ"ז סי' ע"ב ס"ק א' (בד"ה ודע) דג' מיני דמים יש בלב א' דם המובלע בבשרו והוי כשאר דם אברים הב' דם הכנוס בתוך לבו והוא בכרת והג' הוא דם המתכנס ונמשך עליו בשעת שחיטה מעלמא והוא בל"ת עיי"ש לדרכו:

(ח) שפירש ממקומו ונתעורר לצאת. עש"ך לקמן סי' ע"ו סק"ב שכ' מהדרשה דר"ל שפירש ונתעורר לצאת מחיים אבל אם לא נתעורר לצאת מחיים רק לאח"ש לא חשיב כפירש ועיי"ש עוד בס"ק י"ג ובמ"ז כאן סק"א וביד יהודה ס"ק ב':

(ט) ונבלע במקום אחר. בטור מסיים דלוקין עליו ועפר"ח סק"ב שמתמה ע"ז דהא הוי רק איבעיא דלא אפשטא דהוי משוה דספיקא דאורייתא לחומרא אבל איך שייך מלקות בספיקא עיי"ש ועי' בפלתי ס"ק א' מה שכתב לתרץ דעת הטור בזה ועי' בהגהות יד שאול מה שכתב בזה וסיים בצריך עיון גדול:

סעיף ב (י) מותר לאכול בשר חי עי' בחוו"ד להלן בסי' ס"ט בביאורים ס"ק ג' שהקשה בשר שמותר לאכול באומצא היכא משכחת לה הא יוצא דם בעין ע"י דוחקא דשניים ודוחק לומר דמותר רק ע"י בליעה דוקא וללעסו אסור וסיים שדין זה צ"ע עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם להלן סי' ס"ט אות ד' באמצע הדיבור שכ' שקושיות החוו"ד היא קושיא עצומה ודין זה צ"ע ועיי"ש עוד בדבריו לעיל סי' ס"ו סעי' בד"ה אמנם ועי' בספר בית יהודה (מהגאון מהר"י לאנדא ז"ל) שעמד בזה וכ' דבאמת י"ל דזהו הטעם של הרמב"ם שכ' דאסור לאכול בשר חי בלי מליחה משום דמחמת דוחקא דשניים יצא הדם ולא הותר בלא מליחה אא"כ חלטו בחומץ או ברותחין עיי"ש אולם הנה הערוגות הבושם בעצמו להלן סי' פ"ד סוף אות מ' הוכיח בראיות דמה שפי' ע"י הלעיסה לא מקרי פירש כיון דבשעה שלקחו לתוך פיו עדיין לא הי' פירש הדם רק שפירש אח"כ בתוך הפה לא מקרי פירש לענין דם אברים עיי"ש לדרכו ועי' בשו"ת מור ואהלות (להרב מהר"א פוסק ז"ל) באוהל ים המלח סי' ד' שהביא דברי הערוגות הבושם הנ"ל ועיי"ש במה שהאריך בזה וסיים ולדינא להתיר לאכול בשר חי בלי מליחה וחליטה כלל צ"ע וכו' מיהו בתולי אף שאין בו סכנה שרופאים צוהו לאכול כך התרתי שיאכל אף ע"י לעיסה וכו' עיי"ש שוב ראיתי בס' תוספת ירושלים שכ' לדינא דאם נשך בשיניו מהחתיכה צריך להדיח מקום הנשיכה שנשאר בידו מהדם הנפלט אגב דוקא דשניו ודוקא החלק הנשאר בידו מהנשיכה כיון שהוא מבחוץ צריך להדיחו אבל החלק הנשיכה שבתוך הפה אף שיצא דם לתוך הפה מותר דהו"ל בכלל דם שלא פירש דמה שפירש כשהוא בפיו לא מקרי פירש עיי"ש. וכ"כ ביד יהודה ס"ק ד' דמה שנסחט בפיו ע"י לעיסה אין לחוש עיי"ש:

(יא) לאכול בשר חי. עשפ"ד ס"ק י"ג ומבואר מדבריו דאסור לאכלו מטובל בחומץ כדרך שנוהגין לטבול הבשר בחומץ ואף כשאין החומץ חזק יש חשש שע"י החומץ פירש הדם לחוץ וחוזר ונבלע בחתיכה כאשר יראה המעיין שם. (ועי' בדברינו להלן ס"ק מ"ט):

(יב) בשר חי. כ' בפרמ"ג בפתיחה להלכ' מליחה (סוף ד"ה גם להמחבר) ודע דבשר תוך שיעור מליחה (מיל או כדי צלית אותה חתיכה) אסור לאכול חי דהמלח מרתיח ופירש ממקום למקום ולא יצא לחוץ ואסור לדידן עכ"ל ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ג ובפיה"ק סק"ג שהשיג על הפרמ"ג בזה והעלה בראיות דבסתם מליחה כשמולח בכלי מנוקב אינו פורש ממקום למקום רק כשמולח בכלי שאינו מנוקב ע"כ במולח בכלי מנוקב כיון דלא פירש ממקום למקום רק מה שפירש נפלט מיד ומה שנשאר לא פירש עדיין מותר לאכול בתוך שיעור מליחה ומה"ט מוהר לאכול בתוך צלייתו בתוך שיעור צלי עיי"ש באריכות:

(יג) בהדחה עבאה"ט ועי' בכרתי ס"ק ג' דדוקא להך דיעה דס"ל דהדחה קמייתא הוא להעביר הליכלוך הוא דצריך הדחה אבל למ"ד שהוא כדי לרכך הבשר הבא לאכול בשר חי א"צ הדחה עיי"ש ועשפ"ד סק"א ובישועות יעקב סק"ב שהשיגו עליו דבע"כ אף להמ"ד כדי לרכך צריך הדחה דכ"ע מודים שיש דם בעין ע"י דוחקא דסכינא עיי"ש ועי' ביד יהודה שם שהביא מהט"ז להלן סי' ס"ט דאף בהדיח וחתך צריך לחזור ולהדיחו ובפר"ח שם מבואר דאף אם קרע ביד אין להקל בזה ויש להחמיר אף כשלא יצא דם בשעת שחיטה דאעפ"כ יוצא ע"י דוחקא דסכינא עיי"ש:

(יד) שהדם שבחוטין הוא ככנוס. ואסור מדאורייתא בל"ת כמו שאר דם גמור. יד יהודה בפיה"א ס"ק ו':

סעיף ג (טו) השובר מפרקתה. עי' בב"י שכ' מהג"א דדוקא בשובר המפרקת דמחמת יסורי השבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא הדם אבל חותך לא אסור עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סוף ס"ק י"ב שהביא דעת איזה פוסקים המחמירים גם בחותך במפרקת ובפיה"ק ס"ק י"א כתב דלכתחילה יש להחמיר גם בחותך אבל בדיעבד אין לאסור עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ד' מה שקורא תגר על המנהג שנוהגין לשבור מפרקת האווז כששוהה למות עיי"ש ועי' עוד בדבריו בתשו' בעי חיי חיו"ד סי' ק"ד ובשלחן גבוה מחודש א' ובס' חלקו של ידיד ריש סי' זה ובס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ז' מ"ש בענין זה באורך ובמ"ש בזה לדינא ועי' בתב"ש לעיל סי' כ"ג ס"ק י"ב שמצדד לענין המנהג שנוהגין להתיז ראש האינדי"ק בקרדום לאח"ש אי הוי בכלל שובר מפרקתה ומתחילה מבואר מדבריו שהבין דהיינו שובר מפרקתה אמנם אח"כ כ' דנראה דמתיז בקרדום לא הוי בכלל שובר אלא מקרי חותך עיי"ש ועשפ"ד כאן ס"ק ט' שכ' דמה שנוהגין העולם בעוף אינדי"ק ששוברין המפרקת בקרדום קודם שתצה נפשה לא נכון הדבר ואין לעשות כן עיי"ש והנה עפ"ד התב"ש הנ"ל נראה לכאורה דבדקדוק נקיט הפרמ"ג בלשונו ששוברין בקרדום כדי לשלול דאין בכלל זה אם מתיז בקרדום דבמתיז אין להחמיר אמנם לעיל סי' כ"ג במ"ז סק"ה כ' להדיא דמה שמתיזין ראש האינדי"ק לאח"ש בקרדום נראה לאסור משום מבליע דם ע"כ יש לזהר שלא להתיז הראש מיד רק לאחר שמזנק עיי"ש ונראה דגם מתיז הוי בכלל שובר ועי' בדברינו לעיל סי' כ"ג (ס"ק פ') מ"ש בזה לדינא:

(טז) מפרקתה. עבאה"ט מ"ש