דרכי תשובה - ג עב

שום דם והדם היה צונן באופן שלא נאסר הצד הב' כלל ונוטל המאכל בידו באותו צד המגולל בדם כדי לאכול הצד הנקי ולהשליך השאר לאיבוד אם יש לו סכין אסור לו לאכול כך עד שיחתוך איתו צד של דם ואח"כ אוכל השאר דחיישינן דלמא משתלי ואוכל כוליה אבל אם אין לו סכין לחתוך מותר לו לאכול אותו צד שהוא נקי עיי"ש לדרכו:

(ע) וכל דם דגים. עי' בקונט' מאמר פתיל תכלת בפרט הראשון אות ו' (סוף ד"ה והנראה) שכ' דמלשון זה משמע דכולל כל מיני דה דגים דהיינו גם דגים טמאים שרי מדינא וכן נראה ממה שלא הביא בש"ע דין דם דגים טמאים משמע דהוא בכלל צירן שנזכר להלן סי' פ"ג סעיף ג' שאינו אסור מה"ת רק מדרבנן עיי"ש לדרכו ועי' בדברינו להלן סי' פ"ג (ס"ק מ"ה) מ"ש בזה לדינא:

(עא) אינו אוסר תערובתו. ר"ל אפי' לפחות מרוב. שפ"ד ס"ק ט"ז מהב"ח. וכל זה הוא כשלא ניכר מראות הדם בתערובות אבל כשניכר מראה אדמימות אפי' נתערב בס' אסור דזה הכלל כל זמן שיש בו אדמימות אסיר וכמבואר במגדל עוז על הרמב"ם ריש פרק ו' מהלכות מאכלות אסורות עיי"ש שוב ראיתי בהגהות יד אברהם שהביא כן מהרשב"א דכל מ"ש בדם דגים ודם אדם שאין אוסר תערובתו זה דוקא כשנתערב בענין שאין ניכר עוד מראות הדם אבל בלא"ה אסור ומה"ט אתי שפיר הדין דנשך הככר ויצא דם ע"ג הככר צריך לגוררו אע"פ שאכלו ע"י תערובות מ"מ כיון שניכר מראיתו ע"ג הככר אסור עיי"ש:

(עב) תערובתו. עת"ח כלל ס"ב סעי"ד שכתב דמ"מ אסיר לערבו לכתחילה אך בדיעבד אם אירע שערבו אף אם עבר וערבו במזיד אינו אוסר תערובתו עיי"ש ועי' במנחת יעקב ס"ק י"ח והביאו ביד יהודה בפיה"א ס"ק י"ב ובפיה"ק ס"ק י"ח לדינא וגם כתב דנראה דאם נתערב בדבר אחר בשוגג ועדיין ניכר מראה הדם אף לכתחילה מותר להוסיף עליו ולערבו שלא יהא ניכר דלא גרע משאר איסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא שהרבה פוסקים מתירין להוסיף בידים וכאן י"ל דכ"ע מודים עיי"ש:

סעיף א (א) בהמה וחיה. וה"ה עוף, זקיני הלבוש. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות א' מ"ש בזה ועי' בשלחן גבוה ס"ק א' מ"ש ע"ד הכנה"ג בזה ועמ"ז סק"א בד"ה ודע ועי' בס' שורש מיעקב הראשון אות א' מ"ש ע"ד המ"ז בזה:

(ב) איסור כרת. עפת"ש מ"ש מהח"ס ועי' בשו"ת בנין ציון חלק א' סי' מ"ט שעמד על המחקר בענין חולה שיש בו סכנה שצוו הרופאים שצריך לשתות בכל יום דם בהמה ולמען הצילו מאיסור כרת הוי הדין שצריך לשתות פחות פחות מכשיעור בפעם א' ובכן צריכין לידע כמה הוא השיעור בדם להתחייב עליו כרת והביא מכמה מקומות בש"ס ופוסקים דסתרי אהדדי דבאיזהו מקומן מבואר דהוי השיעור בכזית ובכמה מקומות נמצא דהוי השיעור ברביעית ועיי"ש במ"ש לחלק בזה כדי לתרץ הסתירות וכ' דמתחילה צריכין לחלק בין דם צלול לדם קרוש דבצליל הוי השיעור ברביעית אבל בקרוש הוי השיעור בכזית והטעם הוא משום דטבע הדם הוא שמעורב בו חלקי המים ומכח המים שבו הוא צלול וכשהוא נקרש נפרדים ממנו חלקי המים ונשאר מרביעית רק כזית דם והשאר הוא מים ולכן כשאוכל דם צלול אינו חייב רק כשיעור רביעית דפחות מכדי רביעית אין בו כשיעור כזית דם ועיי"ש בסימנים שאח"ז מה שהאריך עוד בזה ובסי' נ"ב סיים וז"ל והכלל היוצא דעכ"פ מבואר לדינא כל דם בין קרוש בין צלול בין דם שחיטה בין דם נבילה בין אכלו בין שתאו חייב בכזית רק דלענין צירוף יש חילוק בין אכלו לשתאו דבאכלו מצטרף לכדי אכילת פרס ובשתאו לכדי שתיית רביעית והיוצא לדינא בחולה מסוכן שצריך לשתות דם לרפואה ע"פ הכלל דמאכילין אותו הקל הקל אם סגי ליה בכזית בשותה כזית יותר מכדי שתיית רביעית אין להשקותו יותר מזה דבשיעור זה לבד לא הוי רק חצי שיעור אבל כל ששותה כזית עד כדי שיעור רביעית הוי איסור כרת עכ"ד ועיי"ש בסי' נ"ג ונ"ד מ"ש עוד מזה ועי' במנחת חינוך פ' צ' מצוה קמ"ח שעמד ג"כ על המחקר בזה והביא סתירה דברי הרמב"ם דבמקום א' משמע דשיעור דם לחייב עליו הוא בכזית ובמקום א' משמע דהוא ברביעית ובסוף דבריו הוכיח מדברי הרא"ה שם בספר החינוך דס"ל דשיעורו היא ברביעית ועיי"ש במ"ש בזה באורך וצ"ע:

(ג) אלא בדם הנפש. עפת"ש מ"ש מהח"ס בדם שחיטה שנקרש ומתמציתו מחמצים מים צלולים וכו' ועי' בס' ערוגות הבושם בפתיחה להלכ' מליחה אות ה' שהביא דברי הח"ס בזה ומצדד דגם אם נימא דדם שבשלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן מ"מ יש איסור תורה במים הנפרשים מן הדם ומשום אבר מן החי ומצדד שם לחלק בין מים הנפרשים מדם הכנוס ובין מים הנפרשים מדם אברים ועיי"ש במ"ש בזה באורך ועי' בשו"ת הרד"ם חיו"ד סי' כ' מה שהאריך בדין זה והעיר מכמה מקומות ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

(ד) בדם הנפש. ערמב"ם פרק ו' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג' שכ' דאין חייב כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש אדמימות וכו' ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא עיי"ש ועי' בתוס' יו"ט פרק ה' דכריתות מ"ש בזה והביא מהתוס' דגם בדם שחיטה בעינן דם שהנשמה יוצאה בו ולפ"ז גם בדם שחיטה לא מחייב כרת אלא בדם המקלח דוקא והניח בצ"ע עיי"ש ועי' בס' ברכת הזבח בכריתות שם ובפ"ח סק"א מה שתמהו על התיו"ט בזה עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה קמ"ח מ"ש בענין זה:

(ה) הנפש. ולענין פלוגתת הראשונים בדם שבשלו או שמלחו עבב"י להלן סי' ס"ט בדין עכו"ם מסלפ"ת שכתב להדיא דדם שבשלו או שמלחו הוא רק מדרבנן עיי"ש אמנם להלן סי' פ"ז הביא בכם רש"י ורמב"ם דהוי איסור תורה עיי"ש ועי' ברמ"א להלן סוף סי' ע' שכ' דציר לא הוי רק מדרבנן וכ' בש"ך שם פי' דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן עיי"ש וכ"כ הט"ז והש"ך להלן סי' ס"ט כמה פעמים בפשיטות דדם שבשלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן עיי"ש אמנם הרב מגלת ספר לאוין קל"ז העלה דהעיקר להחמיר דדם שמלחו או בשלו הוי דאורייתא עיי"ש ועי' בערך השלחן הספרדי ריש סימן ס"ט מ"ש בזה באורך והעלה שכן עיקר לדינא להחמיר דהוי מה"ת עיי"ש ועי' בדבריו עוד ריש סי' זה סוף אות א' ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' ל"ד שכתב ג"כ לחזק דעת רש"י דהוי מה"ת וכ' דחלילה לסמוך על ר"ת בזה להקל באיסור כרת שהזהירה התורה עליו הרבה מאד ועיי"ש בכסא דהרסנא באריכות ועי' במחזיק ברכה בריש סי' זה ובריש סי' ע"ט ועי' בס' מנחה טהורה הספרדי על מס' מנחות דף ל"ט מ"ש בענין זה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור להלן סי' ע"ב אות ג' ועי' בפר"ח ריש סי' ס"ט שהרחיב קצת הדיבור בזה ולדינא העלה דהעיקר כדעת הפוסקים דדם שבשלו או שמלחו לא הוי רק מדרבנן עיי"ש וכ"כ בשו"ת פנים מאירות חלק א' סי' י"א ובארעא דרבנן אות קע"ב לדינא עיי"ש אמנם בכו"פ להלן ריש סי' ס"ט שהתפלא על דברי המחברים שהחליטו כ"כ בפשיטות דאינו אלא מדרבנן כיון שיש ג"כ ראיות מגמ' להיפך והניח דין זה בצ"ע עיי"ש ועי' בכנפי יונה ריש סי' זה שהרחיב הדיבור בזה והעלה דהעיקר לדינא כדעת הסוברים דהוי דאורייתא עיין שם ועיין בשאלות ותשובות שבות יעקב חלק ב' סימן ס"ט וביעיר אוזן מערכת אות ד' סימן ה' ובשו"ת בנין עולם חיו"ד סימן ל' באמצע התשובה ובהגה שם ועי' בשו"ת הרדב"ז החדשות חלק א' סי' קצ"ט מ"ש בזה ומסיק שאין להכריע בפלוגתא זו והוי ספיקא דאורייתא עיי"ש ועי' בפרמ"ג בפתיחה להלכות מליחה (בעיקר האחד) מ"ש בזה וכ' דכיון שכ' הרשב"א דהוא קרוב מאוד לאיסור תורה ע"כ אין להקל בכל ספיקותיו כ"א היכא דאתמר בפירוש או שיש צדדים בלא"ה עיי"ש וכ"כ בספר בינת אדם שער או"ה אות כ"ג ובפנים הס' החכמת אדם כלל ל' סעיף א' אמנם להלן שם סעיף ט' כ' דלדעתו הוי בהחלט דאורייתא עיי"ש ועי' ביד אפרים להלן סוף סי' צ"ב בד"ה ולפענ"ד