דרכי תשובה - ג עא

אמנם עכ"פ לסניף יש לצרף גם זה עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק כ"ג מ"ש מהיד יהודה בדבר ביצים מהתרנגולים הגדולים בזה):

סעיף ט (סא) דם דגים. עי' בכו"פ להלן סי' פ"ז ס"ק ז' שכ' דבע"כ לא החמירו חז"ל רק בדם דגים שהוא דם לגמרי רק שהתורה התירה בזה יש לחוש למראית עין אבל פשוט הוא דיין אדום אף שהוא בתכלית האדמימות מותר ליתנו בתוך התבשיל ואין לחוש שיטעו בו הואיל וצבעו כמראה דם דהא ידוע מהטבעיים דיש הרבה ירקות אשר ידמו לשרצים וכי תיסק אדעתן לאסרן לאכילה דלא יטעו בשרצים וישתקע הדבר עיי"ש ועי' בהגהות חשק שלמה בש"ם דפוס ווילנא בכריתות דף כ"א ע"ב שהקשה לפמ"ש הדרישה לקמן סימן ע' בשם המהרש"ל דבדגים ליכא דם כלל כ"א ציר בלבד א"כ מה מראית עין שייך גם בדם דגים כיון דלאו דם הוא וכו' וכ' די"ל דאין כוונת המהרש"ל דליכא בהו דם כלל רק כוונתו דדם דידהו קליש טובא כמו ציר של בשר וכו' עיי"ש:

(סב) אם קבצו בכלי אסור. ואין חילוק בזה בין אם הוא בעצמו מכניס הדם בכלי או שאחר מכניס הדם ובלא קשקשים אסור לשתות הדם אף אם הוא בעצמו קבלו בהכלי כרתי ס"ק י"א:

(סג) אסור עי' בחידושי הגרע"א ז"ל שכ' דנראה דאם בישל הדם מותר לאכלו לדעת הרב לקמן סי' פ"ז דבדרבנן ליכא משום מראית עין וה"נ כיון דאף שהוא דם בהמה ליכא איסור דאורייתא דהוי דם שבשלו ולא חיישינן למראית עין עכ"ד אמנם יעוין בס' ערך שי שהתפלא עליו דשאני בשר עוף בחלב דניכר גם לאחר הבישול שהוא רק בשר עוף משא"כ דם לו דאינו ניכר אם בשלו וכמ"ש ביד אברהם בסי' פ"ז דבשר חיה בחלב שקדים מודה הרמ"א דאסור דהרואה יסבור שהוא בשר בהמה ואיכא משום מראית עין עיי"ש ועי' בדברינו להלן שם (ס"ק ה') (סד) כגון שיש בו קשקשים. מלשון זה משמע לכאורה דבעינן שיהיה מעורב בהדם קשקשים ואפשר דגם ליקח קשקשים וליתן בתוך הדם לא מהני אא"כ נשאר בו מעצמו קשקשים אולם מלשון הרמ"א לקמן סי' פ"ז סעי' ג' משמע דהכא שרי להניח קשקשים אצלו. חדושי הגרע"ק ז"ל:

(סה) שיש בו קשקשים. עי' בתוס' יו"ט פ"ה דכריתות משנה א' (בד"ה דם דגים) שעמד על המחקר אי גם דם חגבים אסור כשכנסו בכלי בלא היכר כיון דבגמרא לא אמר רב אלא בדגים שצריך קשקשים אבל בחגבים לא הוצרך שום הוכחה והניח בצ"ע מסתימת לשון הפוסקים דלא אשתמוטי הפוסקים לומר דה"ה חגבים עיי"ש אמנם יעוין בפר"ח ס"ק י"ד דפשוט לי' דה"ה חגבים עיי"ש ועי' בתוס' חדשים במשניות שם ובהגהות חשק שלמה על הש"ס שם ועי' בשערי דעה ס"ק ג' מ"ש בדברי התוס' יו"ט והפר"ח הנ"ל ונתן פנים מסבירות לדברי התוס' יו"ט דאין הדבר פשוט כ"כ די"ל דדם חגבים כיון דלא שכיח לא גזרו בו רבנן א"נ י"ל משום דדם חגבים הוא ניכר במראה ואינו דומה לשאר דם א"צ היכר עיי"ש ועי' בנימוקי הגרי"ב כאן שכ' דאין להקל בזה דהא דלא הזכירו הפוסקים דגם דם חגבים צריך הוכחה הוא משום דכיון דאין אוכלין חגבים כ"א במסורות ואינו שכיח בינינו לכן השמיטו הפוסקים אבל באמת מסתבר לדינא שצריך הוכחה במקום שאוכלין עיי"ש. ועי' בס' הליכות עולם בנתיבות ההוראה שהביא כן מהרשב"א ומרבינו ירוחם שמבואר מדבריהם שדם חגבים שוה לדם דגים בזה עיין שם:

סעיף י (סו) דם אדם וכו'. עי' בהגהות הרד"ל שבש"ס דפוס ווילנא בכריתות דף כ"א ע"ב שהקשה דלדעת הרמב"ם דס"ל דבשר אדם הוא בעשה קשה דלפמ"ש התוס' בשבת דף ע"ז דדם הוא בכלל בשר א"כ קשה ליתסר הדם נמי בעשה עכ"פ והניח בצ"ע ועי' ביד יהודה בפירוש הארוך ס"ק י"א באריכות מזה אמנם יעוין במ"מ פרק ב' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג' שהביא מדברי הגמ' שהדם והחלב של אדם מותר לגמרי מן התורה ולא שייך בו משום היוצא מן הטמא טמא משום דזה לא שייך אלא לטמאין בלאו משא"כ בשר אדם שהוא בעשה וגם הביא מדברי הש"ס דאתא קרא עלה בפי' להתיר חלבו ודמו של אדם וסיים שם וז"ל ואע"פ שאין לנו טעם במצות זה היה בדין שהרי הדם נהפך לחלב ומזון התינוק הוא החלב ולא היה ראוי שיהא מזונו וגידולו מדבר אסור עכ"ל. ועי' בשו"ת בשמים ראש סי' ל"ד דפשוט ליה ג"כ דדם אדם הוא היתר ע"פ הדין ואינו רק איסור משום מראית עין לבד שכ' שם בעובדא שנמצא חתיכות דם קרוש בתוך קדירה ובאותו יום הקיז אדם א' שם בבית ההוא ועמד הדם בכלי בתוך חדר הסמוך להכירה ועי"ז נפל ספק אם הוא דם אדם שנפל שם או דם בהמה ועוף והסכים עם המורה להתיר כיון שלא ידענו לתלות מדם בהמה ועוף איך בא לתוך הקדירה ודם אדם היה סמוך שם להקדירה אמרינן דודאי מזה נפל דזה עדיף מדין מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה וכו' שחזקת בית ישראל וכל כליו בדוקים הם לגבי דם בהמה ועוף עיי"ש הרי דפשוט ליה דאם הוא דם אדם אין בו שום איסור מדינא וכאמור:

(סז) אם פירש. עי' בס' שערי שמחה שער ב' סי' ט"ז באדם א' שהעמיד לו עלוקות (איגע"ל) להוציא דמו לרפואה ולאחר המעשה שמו אותן בכלי ומלחו כנהוג להוציא דמן כי כן טבען כאשר מולחין אותן נתרוקנין מדם וחוזרין לינק מהאדם ומוצצין דמו ונשאל אם יש לאסור הכלי מחמת דם האדם שיצא מן העלוקות לתוך הכלי והוא רותח מחמת מליחה כיון שאינו נאכל מחמת מלחו ונבלע הדם בכלי וכ' דלכאורה לא שייך לאסור הכלי כיון דכל האיסור הוא רק משום מראית העין וכיון שהוא נבלע בכלי לא שייך מראית עין אמנם באמת יש לעיין דנראה דיש בזה איסור דאורייתא משים דכל היוצא מטמא טמא כיין דהעלוקות הם טמאים והם ינקו ובלעו הדם לתוכן ממילא דאח"כ כשיוצא הדם מהם אסור דכל היוצא מטמא טמא וכמו מי רגלים דבהמה טמאה אע"פ שלא נשתנה מראיתו דמיא עייל ומיא נפיק אפ"ה אסור מה"ת וה"נ אף שלא נשתנה הדם מכפי מה שנכנס לתוכן אפ"ה שייך בו דין היוצא מטמא טמא ואף שהמחבר הביא להלן ריש סי' פ"א ב' דעות בדין מ"ר של בהמה טמאה ודעת הרמב''ם דוקא מ"ר של חמור דעכורי ונשתנה מכפי מה שנכנס משא"כ משאר בהמות טמאים דמיא עייל ומיא נפיק מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק והו"ל ספיקא דאורייתא אמנם לדינא מצדד שם להקל דכיון דהתורה התירה דם אדם אע"פ שיצא מן הטמא וגילתה דבדם לא אמרינן כל היוצא מטמא טמא ע"כ גם דם האדם היוצא אח"כ להעלוקות לא אסור משום הטמאים כיון דאיסור זה דהטמאים היתר בדם האדם ובפרט כיון שהב"ח פסק להלן סי' פ"א בהחלט להתיר במ"ר ע"כ בדם אדם שיוצא מן העלוקות אין להחמיר ויש להתיר הכלי לאחר מעל"ע דיש עוד סניף דכשיוצא מן העלוקה גם כשהוא בעין הוא פוגם בעינו ומותר הכלי גם כשהוא ב"י ומכ"ש לאחר מעל"ע ובפרט שלא נבלע רק מעט בהכלי ותמיד יהיה ס' בהמאכל שיתנו בהכלי נגד הדם הנבלע בכלי וכשיטת הרשב"א שבסוף סי' צ"ט עיי"ש באריכות:

(סח) לפיכך אם נשך הככר. עי' במנחת יעקב סוף כלל ס"ב מ"ש לענין אם אצבע אדם מטפטף דם אם מותר למוצצו וכ' דהוא תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' והבאר שבע דלפי מה שפרש"י בכתובות דף ס' דדם שבין השיניים מוצצו משום דליכא דחזי ליה משמע דדוקא בדם שבין השיניים כיון שלא נתגלה לחוץ מותר אבל בדם הנטוף מהאצבע דחזי ליה אסור אבל לדעת התוס' והבאר שבע דדם שבין השיניים אף דחזי ליה מותר כיון דניכר שבא מן האדם ה"נ דם שבאצבע מותר ולא הכריע לדינא עיי"ש ועי' באורח מישור סק"ה שהחליט לדינא דאם אצבע מטפטף דם מותר למצוץ כיון שניכר דמאצבע קאתי עיי"ש ועי' בס' הפלאה על כתיבות דף ס' ע"א (בד"ה בגמ') שכ' דלכאורה נראה דלאו דוקא דם שבין השיניים אלא אפי' למצוץ דם חבורה שבידו או דם מילה אין איסור לבלוע כיון שלא בא לכלל ראיית אדם מיד דהא מוצצו בפיו ואי אפשר לראותו שם בהפה לאחר שיצא מן האצבע ולא שייך הגזירה דאתי לאחלופי וה"ה שאר דם אברים י"ל דמותר ג"כ לבלוע ע"פ מציצה מטעם זה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בנחל אשכול חלק ג' סי' כ"ה ס"ק י"ט שכ' כן בהחלט דאי איכא הוכחה דמאדם בא מותר ע"כ מותר למצוץ הדם באצבעו כיון דקודם שפירש ניכר שמהאדם הוא וכשהוא בפיו ליכא דחזי עיי"ש. אמנם יעוין בכנה"ג בהגהות ב"י סוף סי' זה שכ' מהדמ"א דאסור למצוץ מאצבע המטפטף דם אע"פ דמוכח דמיניה קא אתי אפ"ה שייך מראית עין עיי"ש ועי' ביד יהודה ס"ק י"א שכ' דבאצבע המטפטף דם מלבד שיש בו מראית עין יש בו ג"כ משום שיקוץ וחשש דכל היוצא מטמא טמא עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק ס"ז) ועי' בכנה"ג שם דמ"מ בל זה דוקא למצוץ ולבלוע אבל למצוץ ולפלוט לחוץ שרי ולא גזרינן שמא יבלע עיי"ש:

(סט) צריך לגררו. עי' בס' פתח הדביר חלק א' סי' קנ"ח אות ה' במה שהביא בשם הרב מור וקציעה ובמ"ש שם בביאור דברי הבאה"ט הראשון ומבואר מדבריו דאף כשהיה רק צד א' של מאכל טבול בדם (בהמה) והצד הב' נקי ונגוב בלי