דרכי תשובה - ג נח

בבל"י לעיל סי' א' שם שכ' מהיש"ש שכ' שצריך שיעידו עליו ב' מנקרים מומחים. שבקי בניקור עיי"ש אמנם יעוין בדברי שאול ויוסף דעת ובהגהותיו יד שאול כאן מ"ש לענין אם מהני ע"א להעיד עליו שהוא בקי בניקור והעלה דאף שכ' הפר"ח להלן סי' קי"ט ס"ק י"ח דלהעיד על אדם שהוא איש נאמן בזה בעי שנים דוקא וע"א אינו נאמן מ"מ להעיד על אדם שהוא בקי בניקור נראה דאף ע"א נאמן כיון דהוי מלתא דעבידי לגלוי' ובמלתא דעבידי לגלוי' קיי"ל דע"א נאמן עיי"ש:

סעיף ט (עז) גופו של גיד אינו אלא כעץ. עי' במנחת חינוך מצוה ג' ס"ק ג' שכ' דגה"נ אף דעץ הוא והתורה אוסרתו מ"מ הוי כדרך אכילה ואינו עובר עליו אא"כ אכלו כדרך אכילה ואם עירבו בו דבר מר או הפסידו בודאי פטור כמו שאר אוכלין דקיי"ל דאם עירב בו דבר מר או הפסידו דפטור דהוי שלכדה"נ עיי"ש:

(עח) אינו אלא כעץ ע"ל סי' ק"ה סעיף ד' ועי' במנחת חינוך שם שכ' די"ל דכיון דאין בגידין בנ"ט ע"כ אם אכל גה"נ במזיד נחשב כאלו אכל להכעיס דבעבירה שיש בה הנאה שייך לומר שעושה על תאות נפשו אבל באין לו בו הנאה סתמא הוי כמו להכעיס אך בפעם ראשון יכול להתנצל דטעם איסור בעי למטעם אבל בפעם שנית לא שייך זה והו"ל להכעיס והוא חילול השם והיכא דאיכא חילול השם קיי"ל דאין תשובה ויוה"כ מכפרין רק תשובה ויוה"כ תולין ומיתה ממרקת עיי"ש באורך:

(עט) שאין בו טעם. עי' בערוגת הבושם אות ד' שנסתפק אם ר"ל שאין בו טעם כלל וכעץ בעלמא או אפשר שיש בו טעם קצת רק שאינו טעם גמור והוי רק בגדר שלא כדרך אכילתו. ויש בזה נ"מ טובא לענין מבשל גה"נ בחלב ולענין אוכל גה"נ ביוה"כ ועיי"ש במ"ש בזה באורך:

(פ) אוסרתו תורה. עי' מ"ז סק"ד שנסתפק אי חצי שיעור אסור מה"ת בגה"נ או לאו וגם נסתפק מה הדין אם לא אכלו כולו בבת אחת רק שחלקו ואכלו בזה אחר זה בכדי אכילת פרס אם מצטרף או לאו עיי"ש במ"ש בזה וסיים וז"ל ומ"מ למדין מהני מילי מעלייתא דאם אכל כזית גה"נ כדי אכילת פרס אינו לוקה דאין לך בו אלא חידושו כמו, באבר מן החי דאם חלקו מבחוץ פטור ונ"מ דלא מפסל לעדות מה"ח וכאמור עכ"ל ועי' בס' כסף נבחר אות ח' כלל ס"ה סי' י"ג שהתפלא על הפרמ"ג בזה שנעלם ממנו לישנא דש"ס ביומא דמשמע דאסור מה"ת חצי שיעור גם בגה"נ עיי"ש. ועי' במנחת חינוך שם מ"ש בדברי הפרמ"ג בזה (ועי' בדברינו לעיל ס"ק מ"ג):

(פא) לפיכך אינו אוסר תערובתו. עי' פרמ"ג או"ח סי' תמ"ז במ"ז סק"א בשאלה דגה"נ שנפל לכלי ראשון ואין ס' שכ' דהא דאין בגידין בנ"ט היינו פליטתו אינו אוסר הא דם יש בו וכל הגידין מלאים דם ובלא מליחה אוסר עכ"פ עד ס' משום דם עיי"ש ולפ"ז מובן ממילא דמ"ש המחבר כאן דאין פליטתו אוסר מיירי כגון שנמלח הגה"נ מקודם עיי"ש. ועי' מזה בשו"ת אוריין תליתאי סי' ק"ז:

(פב) לפיכך אוסרין תערובתן. עי' מנח"י כלל מ"א ס"ק ז' ועי' בדברינו להלן סי' ק' (ס"ק מ"ה):

סעיף י (פג) מותר בהנאה. עי' פר"ח ס"ק ט"ז שכ' ע"ז וז"ל ויש חולקין וכ' הרב ב"י שטוב לזהר וכו' עכ"ל ועי' בב"י שכ' בשם הזהר שגיה"נ אסור בהנאה וסיים לפיכך טוב לזהר בו עיי"ש אמנם בד"מ כ' שאין ראיה מהזהר וגם הב"י בעצמו השמיט דין זה בש"ע כאן ולא הזכירו כלל ועי' בערוך השלחן אות ז' מה שהאריך בפלוגתת הפוסקים בזה ועי' בכנה"ג הגהות ב"י אות נ"ב מ"ש בזה וכ' דלענין הלכה דעת המחבר ורוב הפוסקים שאין גה"נ אסור בהנאה וכן נראה הסכמת הט"ז והש"ך אבל רש"ל והב"ח פסקו שטוב לזהר עיי"ש ועי' בשפ"ד ס"ק י"א שהביא ג"כ דעת היש"ש שפוסק להחמיר עיי"ש ועי' בשו"ת יד אלי' סי' נ"ו ובשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל חיו"ד סי' ט"ז ועי' במחזיק ברכה אות י"ב שהביא כן מזקינו מהר"א אזולאי בהגהותיו כת"י דמ"מ טוב לזהר ועיי"ש במ"ש בזה ועי' בכרתי ס"ק י"א שהביא ג"כ דברי החולקין וכתבו דיש לזהר לכתחילה והן להאכילו לחתולים אבל מותר לקנות הירך לעכו"ם דלא מקבל דמים יותר בשביל הגיד וגם לית ליה טובת הנאה מהעכו"ם בשביל הגיד עכ"ד ועי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' כ"ז שנשאל באחד שהקדיש ס"ת חדש אם מותר למכור לו גידי הנשה בדמים יקרים כדי לתפור יריעות הס"ת והאריך בזה והביא מדברי המחבר הנ"ל והעלה דבאמת גם להמ"ד דגה"נ אסור בהנאה מ"מ לכ"ע מותר לתפור בו ס"ת ותפילין דמצות לאו להנות ניתנו ואפי' לכתחילה מותר אך בנ"ד לקנות הגידין הללו בדמים יקרים לאיש המקדיש לס"ת נראה דאסור ומה גם לאיש אשר הוא ירא שמים דטוב לזהר שלא להנות מהם ולחוש לסברת האוסרין בהנאת גידין אלא שנכון ליתן אותם במתנה להסופרים ולמקדישים ס"ת עיי"ש סעיף יא (פד) ואומר לו שהיא כשרה. עט"ז ס"ק ה' שהעלה דאם נותנה לו בפני הישראל אף בלא אמירה אסור דאיכא למיחוש שמא הישראל הרואה יודע שהבהמה הזאת כשרה באמת ורואה החיתוך של ניקור וטועה לומר שניטל הגיד ע"כ צריך ליטול הגיד קודם הנתינה לעכו"ם עיי"ש:

ופה) שהיא כשרה. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קי"ז:

סעיף יב (פו) כל ירך שיצא מתחת יד ישראל. ר"ל ששלחו ומסרו לאחר אבל אם הוא תחת ידו יש לחוש שמא לא השלים. כרתי ס"ק י"ד:

סעיף יג (פז) ואם לא ידעינן אותו. עי' ט"ז שכ' שצ"ל אם (בלא וא"ו) ועי' בתורת יקותיאל ס"ק ג' מ"ש בזה וכ' דלפי גירסת הט"ז הוי הפי' בדברי הרמ"א דר"ל דאין לסמוך על המנקר כשיש כאן בקי אם לא ידעינן אותו שהוא בקי בניקור ומ"ש הרמ"א אח"כ ואע"ג דרוב מצויין וכו' קאי אדלעיל שאין לסמוך על המנקר אע"ג דרוב מצויים וכו' וזהו שכ' מ"מ טוב להחמיר איך כתב דזה אינו מחוור דהא קשה לדבריו דלפ"ז נמצא דאע"ג שיש בקי להראות מ"מ אמרינן שאין לסמוך על המנקר וכו' רק מצד חומרא אבל מצד הדין א"צ להראות אע"ג שיש בקי וז"א כי ביש בקי מצד הדין צריך להראות וכמבואר בפוסקים וכו' ע"כ העלה דהעיקר שהגי' ברמ"א הוא ואם (בוא"ו) לא ידעינן וכו' וגם יש להגיה אח"כ ברמ"א אע"ג (בלא וא"ו) דרוב המצויין וכו' והכי פרושו דמתחלה כתב ואם אפשר להראות לבקי אין לסמוך על המנקר והוא מצד הדין כנ"ל ובזה לא כתב ומוחזק בכשרות כי מצד הדין א"צ לידע שהוא מוחזק בכשרות דוקא כנ"ל ואח"כ כתב דאם לא ידעינן שהוא בקי ומוחזק בכשרות אע"ג דרוב המצויין וכו' מ"מ טוב להחמיר וזה אינו מצד הדין אלא מצד חומרא ראוי להחמיר שלא לסמוך עליו עד שידעו גם שהוא מוחזק בכשרות עיי"ש באריכות:

(פח) ידעינן אותו בקי בניקור עי' בדברי שאול ויוסף דעת ריש סי' זה הנשאל אם מהני במה שאחיו נותן לו כתב קבלה שהוא בקי בניקור וגם אם מהני אם הנותן קבלה יש לו צד נגיעה כגון בעובדא דידיה שנשאל שהיה נראה שאחיו נתן לו קבלה כיון