דרכי תשובה - ג נו

אחד ומתחלק ג"כ לשנים וקורין אותו געפלי"ך בל"א. וכ' דאע"פ שאלו הגידין דהיינו היר"ש אד"ר וגטפלי"ך באין מגיד החיצון אפ"ה צריך לחטט אחריהם כמש"ל שהקנוקנות משניהם אסורין שבסופן הם נוגעין בגידין הפנימים לכן צריך לחטט אחריהם עד סופן עד שתמצא נוגעין זה בזה עכ"ד:

וכתב שם בטהרת אהרן דגיד הזה שמתחלק לשלשה שצורתו כצורת היד צריך להדר לחטט אחריו יותר מבשאר חוטין אף שנוהגין בשאר חוטין לחתוך רק מעט בהבשר עד שנתגלה הגיד ואז הוא מוציא החוט ואינו חותך כ"א פעם אחד אבל בגיד זה לא כן הוא אלא שצריך לחתוך הרבה בבשר כפלי כפליים מבשאר גידין כל זמן שנראה ממנו עיי"ש:

וסדר הניקור של הכחל עי' בטהרת אהרן ס"ק ל"ד ול"ה וזבח שמואל אות ב' שכ' הכחל קולף ממנה קרום הלבן והעב מצד חוץ ונוטל ממנו גיד אחד וצורתו כצורת ץ וכ' דמה שנוהגין לקלוף קרום העב והלבן הוא משום שהוא נוגע בכוחלא ואסור משום בשר בחלב ואין לאסור אותו קרום אלא כמו שיעור הכוחלא דאם לא כן איך אנו אוכלין החזה הלא הקרום הזה הולך ע"פ כל הכסלים עד החזה ולפ"ז הי' נראה להתיר הקרום הזה בשור ולא יצטרך לקלוף הקרום בהוי"ך פלע"ק אבל אנו נוהגין איסור גם בשור גזירה אטו פרה. וגם נוהגין להסיר מן הכחל החוטין שהם מלאים דם גם נוהגין להסר הדרי"ז שמונח בכחל דאסור משום מיאוס ואין חילוק בין של קטנה שלא הי' לה ולד מעולם ובין של גדולה אבל השומן שהכחל מונח עליו נוהגין לחתוך ולאחוז בכח ידו במקום החתוך ואם ע"י כח אחיזתו בכח יוצא ממנו מים כמו חלב מחתך אותו מקום עד שלא יוציא משם חלב או מים ואח"כ מותר לבשלו כמו ההוי"ך פלע"ק בעצמו עכ"ד (וסדר הכשר הכחל ואם מותר לבשלו ודין דכחל צריך חתיכה שתי וערב וטחו בכותל יתבאר להלן סי' צ'):

ועיי"ש עוד בס' זבח שמואל אות ג' שמזהיר כי תחת הכחל או תחת ההוי'ך פלע"ק יש שם חתיכות בשר אדום ואורכו ורחבו הוא כמו כיס של ביצי זכרות או כמו הכחל וקורין אותו בל"א דא"ס ברעטי"ל או דא"ס לעפיכ"י או דיא טע"ש. וצריך להסיר ממנו הקרום הדק מה שלצד פנים ולנקה אותה יפה מכל חלב שבו ולמעלה אצל צד הקרום העב במקום שמראיהו לבן כמו מראה כסף צריך לקלפו כמו ב' אצבעות ששם נוגע חלב הכליות וכן בצדדין משום שגם שם נוגעת בחלב ובאותה חתיכה האדום שקורין ברעטי"ל יש שם גידין והם אסורין משום חלב גה"נ והם שלשה גידין ונחשבים כאחד מפני שבאים מגיד אחד ומתחלקים לשלשה כמו ש וקורעין כל הברעטי"ל לשנים כמו דג עד שמסירין כל הגידין ממנה והם נראין וצריך לחטט אחריהן עכ"ד ועיי"ש במה ששפך חמתו על הס' טהרת אהרן וס' צינה דוד שטעו בזה ונתנו מכשול וכ' שא"צ לחטט אחריהן כי הוא טעות גמור וכל מנקר שנהג כדבריהם יפשפש במעשיו ויעשה תשובה על שהאכיל טריפות לישראל עיי"ש:

(סד) ושומנם. עי' בשו"ת אורח לצדיק הספרדי בריש חיו"ד שעשה בענין זה קונטרס מיוחד הנקרא בשם אורח מישור וסביביו שני עמודים אחד נקרא בשם שפתי דל והב' נקרא תשואת חן חן והאריך בכמה דפין לסתור דברי חכם א' שעמד בעיר ליווארנא שהוא מנקר שם ואמר שיש בירך ג"כ ריבוי חלב דאורייתא מלבד שמנו של גיד ואמר שכך קבלה בידו ורוצה לסמוך על קבלתו והוא ז"ל האריך לסתור כל דבריו והעלה דהעיקר כמו שהוא מוחזק בידינו משנים קדמוניות מפי ספרים וחכמי הוראה שבירך ליכא חלב דאורייתא כלל אלא שמנו של גיד לבד ומה שאמר הרב המנקר לפי הכלל המסור לנו מדברי חז"ל דכל שהוא תותב קרום ונקלף הוא חלב מה"ת והלא גם שמנו של הירך הוא תותב קרום ונקלף לזה השיב שהוא מנקר ובדק במקולין בצירוף שאר המנקרים שהם מומחים משנים קדמוניות וראה שז"א שאין בו הסימנים הידועים לתוחב קרום ונקלף ועוד דלו יהי' שהאמת כדבריו שהוא תותב קרום ונקלף אפ"ה אינו אסור מה"ת כיון שאינו מן החלב הקרב ע"ג המזבח. ועוד דהלא ידוע הוא דאפי' תותב קרום ונקלף כל שהבשר חופה אותו לא הוי חלב וכו' והרי בירך מכל צדדיו מקיפו ריבוי בשר וצריך לחתוך בהבשר חתיכות חתיכות כדי למצאו ועיי"ש במה שהאריך בזה וסיים כלל העולה קבלה זו בטעות הוא ואין לסמוך עליה כלל עכ"ל:

(סה) ישראל קדושים הם וכו'. עי' בב"י שכ' מהרשב"א והר"ן דג' דינים יש לגיד הנשה. עיקרו. וחטיטתו. ושמנו. עקרו היינו שעל הכף בלבד אסור מדאורייתא. וחטיטתו מתקנת חכמים. שמנו מהנהגת קדושים עיי"ש ועי' בכנה"ג ב"י אות מ' (סו) קדושים הם ונהגו בו איסור עי' בב"י שהעתיק לשון המרדכי בזה שומנו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור וראוי להחמיר בו וכדגרסינן בני הזהר בשל סופרים יותר משל תורה דמה ששנינו בו ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור הוא דברי סופרים עכ"ל ועי' במנח"י כלל מ"א סק"ז ובשפ"ד סי' ק' סק"ח שכ' דשומן של גיד הוי קליש איסורו משאר איסור דרבנן כיון דאינו אלא ממצות פרישה דישראל קדושים הם עיי"ש ובמ"ז סי' נ"ה ס"ק ז' ובשפ"ד סי' נ"ג סק"ג. אמנם לפי דברי המרדכי הנ"ל שסיים שהוא מדברי סופרים מבואר דס"ל דחמור איסורו יותר משאר איסור דרבנן דהא נודע דעת הראב"ד בתשו' תמים דעים סי' כ"ג בסוף התשו' שכ' שבכ"מ שאמרו מדברי סופרים אע"פ שלא נזכר בתורה רק ממדרש חכמים עכ"ז הוא חמיר יותר משאר איסור דרבנן ואף לפי דעת הרב לב שמח המובא בקהלת יעקב בתוספת דרבנן אות ק' שהביא ראיות לדחות דברי התמים דעים אבל עכ"פ גם הוא מודה דלא גרע משאר איסור דרבנן שוב ראיתי בדעת תורה בפתיחה לה"ט אות מ"ז באמצע הדיבור שכ' דמדברי המרדכי הנ"ל משמע דחמיר כמו שאר איסור דרבנן וסיים בצ"ע עיי"ש:

(סז) ונהגו בו איסור. היינו איסור אכילה ולא איסור הנאה. פר"ח סוף ס"ק ט"ז וע"ל (ס"ק פ"ג):

(סח) וראשי הקנוקנות נכנסים בראשי העצמות. עי' בשלחן גבוה ס"ק ל' שכ' דהני ראשי הקנוקנות שהזכירן הרב כאן לא קנוקנות ממש הן דהקנוקנות ממש הן שנכנסין תוך הבשר שהם רבים ויש להם טעם אבל אותן שבראשי העצמות דקרי להו הרב קנוקנות לא קנוקנות ממש נינהו אלא מפני שהן גידין דקין דדמי לקנוקנות קרי להו הכי. (וע"ל ס"ק ע"ב):

(סט) נכנסים בראשי העצמות. היינו בעצם הקוליות ועצם השוק וראש עצם השוק היינו מה שמחובר עם קוליות אבל לצד אחר שמחובר עם הארכובה אע"פ שיש שם גידין לאו גידייהו דגיד הנשה נינהו אלא מצומת הגידין נינהו ומותרים הם. שלחן גבוה שם. אמנם יעיון בדברינו לעיל סי' נ"ו (ס"ק ז') שהבאתי מדברי האחרונים שגה"נ מתפשט גם למטה בעצם השוק עד מקום הצוה"ג שוב ראיתי בס' נקרת איסור (מר' יהושע סגרי ז"ל) על הלכות ניקור באומן יד ד' שכ' דב' גידין של גה"נ בין הגיד שמצד העצם שהוא אסור מה"ת ובין הגיד שמצד הבשר שהוא אסור מדרבנן שניהם נמשכים מזה ומזה והולכים בכל אורך עצם השוק ועצם הארכובה עד הקשר הטלפים וכל השומן הנמצא באורך הגידין הללו כולם נקראים גה"נ וישראל קדושים נהגו בו איסור עיי"ש ואין מקום לדבריו כלל כי אליבא דכ"ע אין גה"נ נמשך רק עד צוה"ג ולא יותר. וכמ"ש בב"י מהסמ"ג ומ"ש דישראל קדושים נהגו כן לא כן היא כי בכל תפוצות ישראל אוכלין הארכובה ולא יש שום מחמיר לחוש בו לגה"נ:

(ע) צריך לשבור ראשי העצמות. עפת"ש מ"ש לעיין בשבו"י ועיי"ש בשבו"י שכ' דהמפקפק בזה אי צריכין לשבור ראשי העצמות כשמנקרין גה"נ הוא בר נידוי אם אינו חוזר בו. ולכן יש להזהיר להמפקפק הזה לחזור בו ולומר דברים שאמרתי לפניכם טעות הן עיי"ש והביאו היד אפרים:

(עא) לשבור ראשי העצמות. עי' בשלחן גבוה שם שכ' דנהגו המנקרים לחטט בסכין גדול בראשי העצמות הנ"ל עד שיזוב משומן העצמות לחוץ עכ"ד:

(עב) ראשי העצמות. עי' בב"י שכ' מהשבלי הלקט וז"ל ועוד פעם אחד מצא ר' בקערה עצם קטן שבראש עצם הנקרא כף הירך ואסר אותו מפני שהגידין צומתים בו אבל שאר הבשר שנתבשל עמו התיר לפי שאין בגידין בנ"ט עיי"ש ועי' בשלחן גבוה שם שהביאו וכתב וכן עיקר לדינא דאע"ג דמבואר לקמן בסעיף שאח"ז דקנוקנות יש בהם טעם מ"מ הני שבראשי העצמות כיון דלאו קנוקנות ממש הן (כמש"ל ס"ק מ"ח) רק גידין נינהו ואין בהם טעם אינו אוסר תערובתן עיי"ש. (עג) העצמות. היינו הקוליות והשוק. וסדר ניקור העצמות הללו והבשר שעליהם. כ' בטהרת אהרן ס"ק מ"א ובזבח שמואל אות ט"ז דעצם הקוליות צריך לנקר אותו משום שהגיד הפנימי מונח אצלו באמצע ובראשו מינח עליו הגיד החיצון וכו' וגם צריך לחתוך שני הראשים של הקוליא וגם הבשר הדבוק בעצם יקלוף והמראה כסף שיש בבשר זה צריך לנקר יפה ונקי ויקצוץ העצם מצד אחד כל הלבן שנראה בצומת הגידין או כמו הא"ר פלאק"ס ואח"כ יקצוץ מן העצם משני ראשים עד שלא יראה בו שום