דרכי תשובה - ג נד

שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל הקל תחילה א"נ י"ל דלמ"ד אין בגידין בנ"ט דעץ בעלמא הוא רק דהתורה אסרה ה"א דחצי שיעור מותר בזה עיי"ש. ועי' במ"ז סק"ד שכתב דכיון דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט ועץ הוא רק שהתורה חייבה עליו ע"כ אינו חייב עליו רק כשאוכל כזית בבת אחת אבל בזה אחר זה אע"פ שאכלו בכדי אכילת פרס אינו עובר עליו וכדקיי"ל באבמה"ח חלקו מבחוץ פטור עיי"ש, ועי' במהר"ם שיק על המצות מצוה ג' אות ד ובשו"ת כתב סיפר חיו"ד סי' ל"ד שהרבו להשיב ע"ד הפרמ"ג בזה דלא דמי לאבמה"ח ובגה"נ כל שאכלו בכדי אכילת פרס אע"פ שאכלו בזה אחר זה חייב עליו עיי"ש ועי' בס' אמרי בינה בדיני טריפות סי' ח' שנסתפק באם אכל חצי זית מנבילה וחצי זית מגה"נ אם מצטרף למלקות משום נבילה כמו דאם אכל כדת שלם מגה"נ של נבלה דחייב שתים משים דאחשביה כיון דהרי אכילה לענין גה"נ חשיב נמי אכילה לענין נבילה כן ה"נ לענין חצי שיעור כיון דהחצי זית גה"נ חשיב לאכילה לענין גה"נ ממילא מצטרף ג"כ לחצי זית נבילה או דלמא דדוקא כזית שלם מגה"נ חל עליו איסור נבילה אבל על חצי זית לא חל איסור נבילה כלל ואינו מצטרף כיון שהוא רק עץ בעלמא ועיי"ש במה שהאריך בזה ופשוט דכל דבריהם מיירי ביש בו יותר מכזית אבל באין בו רק חצי זית בוודאי לוקה וכמש"ל מדברי הרי"ף דבגה"נ לוקה גם אחצי זית באכלו כולו ומה שעל הכף ואמכ"ל:

(מד) בבהמה וחיה. עי' ברמב"ם ר"פ ח' מהלכות מאכלות אסורות ובמ"מ שם שכ' דאינו נוהג רק בבהמה וחיה הטהורין ואינו נוהג בטמאים ועי' ברי"ף וברא"ש שהשמיטו משנה זו דאינו נוהג בטמאים. ועי' בט"ז לעיל סי' ס"ד סוף סק"א שכתב דלהכי השמיטו הטוהמ"ח הא דגה"נ אין נוהג בטמאים משום דלדידן אין נ"מ לדינא אבל באמת ס"ל כמ"ש הרמב"ם דאינו נוהג בטמאים עיי"ש ועי' בכנה"ג לעיל סי' ס"ד בהגהות ב"י אות ה' מה שתמה על הט"ז בזה ועי' במ"ז ריש סי' ס"ד מ"ש ע"ד הט"ז והכנה"ג בזה וסיים בצ"ע עיי"ש ועי' בתפארת למשה כאן שחולק על הט"ז וכתב דמדברי המחבר שהשמיט ולא כתב דאינו נוהג בטמאים נראה דס"ל לדינא כדעת הרי"ף והרא"ש ודלא כהרמב"ם בזה ואף שגם לעיל סי' ס"ב באבמה"ח וסי' ס"ד בחלב השמיט ג"כ ולא כתב דאינו נוהג בטמאים התם יתכן כיון דאין נ"מ לדינא לדידן כיון דעכ"פ אסור משום טומאה וכמ"ש הב"י שם אבל בגה"נ דיש נ"מ לדינא דהא להמ"ד שאינו נוהג בטמאים מותר אף משום טמאה דעץ בעלמא הוא דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט נמצא שהוא מיתר באכילה וכ"ש שאינו אוסר התערובות וא"כ לא הו"ל להטוהמ"ח לסתום אלא לפרש ובע"כ דלא ס"ל לחלק בין טהורים לטמאים ולהכי כתב סתמא ונוהג בבהמה וחיה דמשמע בין טמאה ובין טהורה ודלא כהט"ז עיי"ש:

(מה) אפילו. עי' במשנה למלך שם בריש פרק ח' מהלכות מאכלות אסורות וכ' וז"ל איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ"כ הרשב"א ז"ל סי' שס"ד עכ"ל ועי' בשער המלך שם שהביא דברי המשל"מ הנזכר וכתב שענין זה תלוי במחלוקת הפוסקים אי בשר אדם מותר מה"ת או לאו דלהמ"ד דבשר אדם מותר מה"ת שפיר גה"נ נוהג בו אבל להמ"ד דס"ל דאסור מה"ת אין גה"נ נוהג בו כמו בבהמה טמאה והרשב"א לשיטתו דס"ל דבשר אדם מותר מה"ת עיי''ש וכ"כ במנחת חינוך מצוה ג' ס"ק א' עיי"ש אמנם יעוין בפר"ח ס"ק ט"ז שכ' דאפי' להמ"ד דס"ל דבשר אדם מותר גיד שלו אסיר מה"ת דהא עיקר המעשה בדידיה הוה עיי"ש ומשמע מדבריו מדכתב בלשון אפי' דכ"ש הוא להמ"ד דס"ל דבשר אדם אסור מן התורה בודאי דגיד שלו אסור משום גה"נ וכ"כ במ"ז סק"ד דאף לדידן דבשר אדם אסור מה"ת יש בו איסור גה"נ עיי"ש ונ"מ לדינא יש דאם אכל שאר גידין של אדם אינו לוקה ואינו נעשה פסול לעדות דאין בגידין בנ"ט אבל אם אכל גה"נ של אדם לוקה ונעשה פסול לעדות וכה ראיתי לחכם א' שכתב דיש עוד נ"מ דאף להרמב"ם וכן קיי"ל אנן דגה"נ מותר בהנאה הנה הטעם הוא כמ"ש בב"י משום דכשהותרה נבילה חלבו וגידו הותרו אף דאין בגידין בנ"ט והא תינח בבהמה וחיה אבל באדם דעיקר המעשה בדידיה הוה ולא מצינו בדידיה שהותר חלבו וגידו בהנאה באמת נשאר הגיד באיסורו ע"כ שפיר אסור בהנאה אף דבשר האדם מותר בהנאה עכת"ד ואכ"מ. ועי' בסידור הגאון יעב"ץ בחלק מגדל עוז הלכות גיד הנשה סי' י"ב אות ט"ז מ"ש בזה וסיים דלתערובות שמנו של גה"נ דאדם פשיטא דלא חיישינן עיי"ש:

(מו) בירך. הוא עצם הקוליות העליונה. ב"י. ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות מ':

(מז) מפני שאין כף שלו עגול. כף הוא בשר גבוה סביבות העצם ודומה לכף ובעוף הבשר שעל הקוליות ברוחב הוא ואינו עגול סביבות העצם ואינו דומה לכף. פירש"י שם:

(מח) אבל אם נמצא לו כף עגול. עי' בפרישה שמתמה על מה שאין העולם נזהרים בזמה"ז דלפעמים נמצאים כן בעוף ולית דחש לה עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות ט' מ"ש בזה (מט) נוהג בו. ובין בעוף שהכף שלו עגול ובין בבהמה שהכף שלה אינה עגול תרווייהו איסורו רק מספק ואין לוקין עליהם שאין לוקין על הספק. ב"י. ועי' בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל):

(ג) כל דבר שמנקרין בבהמה צריך לנקר בחיה. עי' בס' באר שבע בפ"ק דכריתות דף ד' ע"א (בד"ה אבל דחיה) שכתב בשם ס' הפרנס סי' שי"ב דכל מין חלב צריך לנקר בחיה ולחטט אחריו חוץ מחלב הקרב ע"ג המזבח דהיינו חלב המכסה את הקרב שזה מותר בחיה באכילה אבל שאר מיני חלב וגידין אסורין גם בחיה וצריך לחטט אחריהם עיי"ש. ועי' בס' ערך השלחן אות ג' שהביאו וכ' כעין זה גם בשם מהרי"ל דדוקא חלב המכסה את הקרב וחלב הכליות מותר בחיה אבל שאר חלב צריך לנקר בחיה כמו בשל בהמה ועיי"ש במה שהביא ראיה לדבריהם מדברי הש"ס שיש חוטי חלב שאיסורין גם בחיה עיי"ש. אמנם יעוין בכנה"ג בהגהות ב"י אות מ' שכתב מהיש"ש שהביא דברי הפרנס הנ"ל וכו' ואל תשגיח במ"ש בס' הפרנס וכ' דכל מה שצריך ניקור משום חלב בין מדאורייתא ובין מדרבנן חוץ משמנו של גיד הכל שרי בחי' עיי"ש אמנם הרב הפרנס לאו יחיד הוא בדבר זה כי בב"י הביא כן בשם המרדכי וז"ל השיב ר"י הר"י לרש"י על ירכי החיות מצוה לנקרן כמו של שור כבש ועז וכל שאסור בירך בהמה אסור בירך חיה ובשוק שלמטה הימנה שקורין ציקורי"ן בלע"ז וכו' ואם יש אדם שמפטפט כנגד דבר זה ראוי לנדותו ונוטה לצד מינות לפי שלא חלקו חכמים בין חיה לבהמה אלא בחלבים הקרבים אצל המזבח וכו' עכ"ל ומבואר משם דחלבים שאינם קרבים אצל המזבח גם הוא ס"ל שצריך לנקר בחיה והב"י לא פליג עליו ומשמע דס"ל כוותיה וגם בד"מ שם אות י"א ציין שכן פסק בש"ד עיי"ש משמע ג"כ דס"ל כן לדינא וצ"ע:

(נא) מה שאסור משום חלב. עפת"ש מ"ש מתשו' הרדב"ז ועי' בערך השלחן הספרדי אות ג' מ"ש בדברי הרדב"ז בזה ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות מ' שכ' מהמהרש"ל ביש"ש בפשיטות דשמנו של גיד מותר בחי' עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק נ'):

סעיף ו (נב) נוהג בכוי ר"ל בין להמ"ד דכוי ספק חיה ספק בהמה בין להמ"ד דכוי הוא בריה בפ"ע כיון שהכף שלו עגול נוהג בו גה"נ ועי' בדברי חמודות ר"פ גה"נ מה שהקשה בזה ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י' מ"ש לתרץ קושיית הד"ח בזה ועי' מ"ז ס"ק ד':

סעיף ז (נג) אינו נוהג בשליל עי' בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' ע"א:

(נד) כל שאינו טעון שחיטה. עי' בשלחן גבוה ס"ק כ"ג שכ' דר"ל שאינו טעון שחיטה מדאורייתא דכל שאינו טעון שחיטה מדאורייתא אע"פ שצריך שחיטה מדרבנן כגון עובר בן ט' חי שנמצא במעי כשרה והפריס ע"ג הקרקע דבעי שחיטה מדרבנן מפני מראית עין כמש"ל סי' י"ג גידו מיתר עכ"ד אבל זקיני הלבוש כתב דאם הוא טעון שחיטה מדרבנן גם איסור גיד נוהג בו מדרבנן משום מראית עין וכן מבואר להדיא בטוש"ע לעיל סי' ס''ד