דרכי תשובה - ג נ

ועשו תקנה שלא ימכרו בחנות בשר שאינו מנוקר עיי"ש. הנך רואה שגם בימיהם לא מצאו מזה מקור מדינא רק משום מגדר מלתא בעלמא וכמ"ש הרמ"א ומנהג כשר הוא ולא מדינא אמנם יעוין בשאלות ותשובות טוב טעם ודעת קמא סי' צ"ט שהתפלא על הרמ"א שתלה זה רק במנהג כשר ואמת הדבר שגם בשורש הדין במהרי"ק כתב גם כן בלשון זה והוא תמיה הלא ממתני' פ"ג דדמאי משמע דמדינא אסור למכור דבר שצריך להודיע להקונה שצריך תיקון שמא ישכח להודיע והכי נמי במכירת בשר שאינו מנוקר מהיכא תיתי לא ניחוש שמא ישכח ולא יודיעו להקונה שאינו מנוקר וסיים וז"ל ולכן ודאי מדינא אסור ולא ממנהגא וז"ב ונכון לפענ"ד וכו' עכ"ל:

סעיף א (א) יש חוטים שאסורין משום דם. עי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק"א שנשאל בבן פקועה אם. צריך ניקור מחוטי דם וכתב דלכאורה דמדכתב המחבר לעיל ריש סי' ס"ד דבן פקועה צריך לנקר מחוטי חלב והקרומים ובחוטי דם לא כתב זאת משמע דלגבי חוטי דם אין להחמיר וכמ"ש הרמ"א בסעי' ג' דאף בעוף לא בעינן לנקר מגידי הדם משום דרכיך הם ומוציא ע"י מליחה וה"ה בשליל י"ל כן אבל לדינא אין לסמוך ע"ז כי לא דמי שליל לעוף ובאמת להלן סי' ס"ו משמע דגידי דם אסורים בבן פקועה כמו בכל בהמה וסיים ולכן נראה דצריך לנקר ממנו כל החוטין כמו בכל בהמה עכ"ל. ועי' בדברינו לעיל סי' ס"ד (ס"ק י"ג וס"ק י"ח):

(ב) כגון חוטין שביד. ואפי' אם חתך הורידין שבצואר כמש"ל סי' כ"ב אסורין חוטין אלו לפי שאינן נגררין דרך הורידין. ש"ך ס"ק א'. ועי' בשפ"ד דאין חילוק בזה בין בהמה לעוף דגם בעוף אע"פ ששחט הורידין צריך לחתוך החוטין הללו עיי"ש והיינו לפ"ד המחבר להלן סעי' ג' דגף העוף כיד הבהמה וכן עצם הלחיים בעוף אבל לדידן אין נ"מ בזה דהא קיי"ל כדעת הר"ן שמקיל בעוף וכמ"ש הרמ"א שם:

(ג) שביד ושבכתף. עי' בב"י דתרי גווני חוטי נינהו חד ביד וחד בכתף וכ"כ בסדר ניקור שבטור סוף סי' זה מבעהע"ט שצריך ללנקר חוטין מהכף וחוטין אחרים מהיד. וכ' וז"ל נוטל הסכין ומחלק בין הכתף גוף ונוטל את הזרוע ואת הכתף ומתחיל מראש הכתף באמצעיתה (ר"ל כי הגיד הזה מתחיל בכתף שהוא ראש לג' אברים דהיינו הכתף המחובר בגוף הבהמה והזרוע והיד ומתחיל באמצע הכתף כי מגיד זה מתפצלים פצולים והולכים עד אמצע הכתף. טהרת אהרן ס"ק ה' (ומחתך ומוציא גיד עבה ומוליך הסכין ומחתך עד הזרוע עד היד עד קצותיו עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה עד קצות היד (ר"ל עד ולא עד בכלל כי כן הי' רגילין לנקר הכתף עד היד בפ"ע וגם היד נקרו בפ"ע. ט"א שם) וצריך לשקוע הסכין יפה עד שיעקור אותו הגיד והחוטין הנמשכין ממנו מעיקרו ובשעה שהוא מחלק בין הכתף לגוף צריך לשקוע הסכין בשפת הכתף סמוך שדרה ויעקור שורש גיד זה שהזכרנו למעלה ששם השורש שלו. (ר"ל כי אותו הגיד הולך לתוך השדרה הנקרא בל"א רי"ק בראטי"ן ט"א שם) ומוציא מצד הכתף מלמעלה חוט א' וכן לכתף השני ונוטל היד ומחתך בו ומוציא ממנו גיד א' ואינו נמשך למעלה ומדתו כמדת היד ומחתך מצד היד ומוציא משם גיד אחד שהוא סמוך לעצם היד עכ"ל:

ועיין בשו"ת אהל יוסף (מהגאון מהר"י מולכי ז"ל) חיו"ד סי' ט"ז מ"ש בדבר העירעור שיצא על מנהג ישראל שאוכלין ידים ורגלים של בהמה גסה ודקה ומולגין אותם ומולחין אותם כשהם שלימים ואין חותכין אותם ליקח מתוכם החוטים שאסורים משום דם. והשיב דמנהג ישראל תורה הוא דאין שום חשש דכיון שחוט זה הולך ומתפשט מכף היד עד הכתף ממילא דבחתיכת היד מן הזרוע סגי שהדם זב ויצא דרך שם ועיי"ש במ"ש עוד בזה וסיים א"כ זכינו לדין שחוט זה של יד ושל כתף אחד הוא כיון שחותכין היד בין היד לזרוע לשנים שוב א"צ לנקר לא ביד ולא בכתף וכו' ומה שמנקרין חוט זה שבכתף בבהמה גסה אינו אלא משום דם הנקרש דכיון דהוא עב וגדול ברוחב אצבע הדם נקרש בתוכו עיי"ש וכדברים אלו כתב ג"כ בספרו שלחן גבוה ס"ק א' שאין לתמוה על הקצבים שלנו שאין נוטלין אלא החוטין שבכתף ולא שביד כלל דחוטי היד הם הולכין ומתפשטין מן היד לזרוע וכיון שחותכין בין קשר היד לקשר הזרוע שוב אינם צריכין ליטלם כדלקמן בסמוך דכל אלו החוטין שהם משום דם אם חתכן ומלחן שפיר דמי וכן אמרו לי אח"כ הקצבים שבחתיכת היד מן הזרוע זב דרך שם דם חוטי היד ומה שמנקרים חוטי הכתף בבהמה גסה היינו משום שהן גסים ועבים והדם נקרש בתוכם אבל בגדיים וטלאים שחוטי הכתף הם דקין נוהגין לתחוב הסכין בלבד תחת הזרוע ולא ליטלם דכיון שהם דקים סגי להו חתיכה בלבד ואע"ג שחתוך הוא מצד א' דהיינו בין פרק ראשון לשני מהיות טוב חותכין אותו ג"כ מצד אחר כדי שיזוב הדם משני צדדים וכן אמרו לי הקצבים עכ"ל והביאו ביד דוד בהגהות הטור אות ב' ועי' בטהרת אהרן שם שהביא ג"כ מנהג העולם שאין מנקרים כ"א אותו הגיד העב באמצע הכתף רק שכתב דכשמנקרין זה הגיד מהכתף כאמור מושכין אותו עם כל החוטין וגידין עד סוף היד וכ' שיכולין לסמוך על זה כי הוא בדק שחפש באבר היד לאחר משיכת גיד העב הנ"ל ולא מצא שום גיד או חוט האסור וגם בדק באותו גיד העב וראה שנמשך עם אותו הגיד מכוון למנין הגידין והחוטין עכ"ד:

(ד) ושבלחי. עי' בקונטרס בעל הסמ"ע ז"ל שכ' באזהרה ד' שנכשלים העולם במה שאינם נזהרים בניקור הבאקי"ן עיי"ש (והביאו הלחה"פ ס"ק א') ועיין בסדר הניקור של בעה"ט שהעתיק הטור שכ' וז"ל נוטל הלחיים ביד ומחתך בסכין מצד הלשון ומוציא גיד א' עיי"ש ועי' בסדר ניקור של הזבח שמואל אות ב' שכ' דגיד זה נראה בסוף הלחיים במקום שמתחיל להיות עגול ויחתוך בין בשר לעצם שתחת האוזן ואז נראה זה הגיד שהוא אסור משום דם. אך סיים שם דבהרבה מקומות אינם נזהרין ליטול הגידין של הלחיים והנח להם לישראל וכו' עיי"ש אמנם בספר טהרת אהרן ס"ק ב' מזהיר שצריך ליטלו ואין להקל וכ' שצריך ליטול משני הלחיים מכל לחי גיד א' והב' גידין הללו הם מב' צידי הלשון וכ"כ הרוקח וכו' ואין חילוק בזה בין בהמה גסה לדקה ודלא כיש מי שאומרים דדוקא בבהמה דקה כשמבשלים או צולין הראש כשהוא שלם אז צריך לחתוך או ליטול את הגידין כנ"ל אבל בבהמה גסה כיון דמנתח הראש לנתחים דהגידין נחתכין ממילא סגי בהכי דלכתחלה אין לסמוך על זה דאף בבהמה גסה כשחותך הראש לחתיכות יש לחוש שמא אינו חותך לתוך החוט רק סמוך לו ונשאר החוט שלם וסיים לכן הרוצה לצאת י"ח יחתכם יפה או ינטלם הן בגסה והן בדקה עיי"ש:

(ה) ובלשון. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' שכ' וז"ל וכמדומה בקושטא אינם נוטלין חוטי הלשון ואיני יודע למה שוב מצאתי לס' הזכרונות דף כ"ב ע"ב מתרעם על זה וכו' עכ"ל ועי' בשו"ת נחלת שבעה סי' מ"א וסי' מ"ד מ"ש ע"ד מנהג איזה קהילות גדולות באשכנז שאינם נוהגין לנקר חוטי הלשון ועיי"ש מ"ש בזה ועי' באל"י סק"א שהביא דברי הכנה"ג והנ"ש הנ"ל וסיים שכן נוהגין במדינותינו שמחמירים לנוטלן עיי"ש ועי' בשו"ת מים רבים חיו"ד סי' ד' ששפך חמתו על מנהג שהי' בעיר א' להקל בזה עיי"ש אמנם יעוין בסדר ניקוד למהרי"ו שכ' ולא ראיתי משום טבח שמנקרים שם אך את זה ראיתי שהטבחים חותכין אותו בשר שתחת שורש הלשון עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק ג' שסיים ג"כ דמנהג הקצבים לחתוך רק חתך א' תחת הלשון ולא ליטלן מפני דקותן עיי"ש ועי' ביד דוד בהגהות הטור אות ד' מזה ועי' בשו"ת זרע אמת חלק ב' סי' כ' שנשאל בדבר הלשונות מלוחים המובאים שם מעיר א' ונודע ששם אין מנקרים הלשון ועיי"ש