דרכי תשובה - ג לה

שמואל עם ההגהות דרישת הזבח כ' שיש עוד בשיפולה גיד א' כצורת ג וצריך לחטט אחריו. ועוד כתב שם דהחלב שבין הצע"ך בראטי"ן וכן הקאליכדי"ק ברעטי"ל צריך לנקר עד שנראה המראה כסף עיי"ש:

(לג) גם צריך להסיר. עי' סמ"ג לאוין קל"ח שכ' שיש סמוך להאלי' חלב שתחת המתון שקורין לינבי"ל בלע"ז ומחלב שעל הכתלים הוא וחייבים עליו כרת. והביא בשם הר"א ממי"ץ וז"ל סמוך לזנב יש שומן האלי' ועליו יש חלב הקילבוסת שאמרנו ואותו חלב ושומן האלי' דבוקים זה בזה ואין ביניהם אלא גיד א' לבן כעין קרום ומראיהו כמראה שומן ומה שעל אותו גיד שהוא כעין קרום לבן אסור בכרת ומה שתחתיו מותר מטעם חלב שהבשר חופה אותו וצריך לגרור אותו הגיד יפה יפה. ולפי שהוא לבן טועין בו כמה בני אדם ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן עכ"ל. ועי' בהפסק הב' של הרב ממהר"י סוראזינה כה"ץ שנדפס בסוף תשו' הרא"ש באמצע התשובת מ"ש בביאור דברי הר"א ממיץ בזה והאריך בזה בפילפולו ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

(לד) צריך להסיר עי' בסדר הניקור של הלחם הפנים שכ' בניקור של האליה שיש בהזנב בפנים חוט הנמשך מהשדרה וצריך להוציא זה החוט הנחלק לשנים או לשלשה חלקים עד קצהו עיי"ש וכ"כ בשו"ת מהר"ם מינץ סי' כ"ה וכתב שם דסדר האומנות בזה כך הוא כי בהזנב יש גיד מבפנים באמצע ואותו הגיד הולך מהתחלת הזנב מכאן ומכאן יש מעט אורך בשר וקורין אותו המנקרין טרפה ותחת אותו הבשר יש גיד בכל צד וכשמסירין המנקרין אותו הבשר והגיד דרך המנקרים לחתוך תוך החוליות עד תחתית הזנב (כדרך שעושין הנשים בצוארי האווזות והתרנגולים) וגם על הזנב מבפנים על ג' החוליות מונח חלב והמנקרין מסירין כל החלב וגם הבשר שתחת אותו החלב כי גם גיד קטן מונח שם תחת הבשר עד שישתנה המראה תוכו על העצם ויהיה קצת לבן עכ"ד. ועי' בטור שהעתיק לשון הבעל העיטור דסדר האומנות של ניקר האליה כך הוא נוטל סכין וחותך באלי' (ר"ל הזנב מה שיש בבהמה שקורין זנב אחר שחותכין אותו מן האחוריים וחותך בהאלי' ע"פ כולה לאורכה ואח"כ יפצע באמצע העצמות לאורך האלי' מקצה אל הקצה. טהרת אהרן ס"ק כ"ט) ומוציא ממנו חוט שמתחלק לשנים וממשיך החוט מעיקר האלי' עד קצותיו מאותו פנים המכוסין על ירכי הבהמה ואח"כ נוטל הסכין וגורר מאותן הפנים גופן חומרות (שקורין בערבי עקו"ר) מן העצמות וגורר יפה עד שישתוה מקום גבהות החומרי עם שפלות שביניהם ולא ישתייר ע"פ האלי' לא בשר ולא שמנונית אלא גוררין יפה עכ"ל. ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קי"ד שכתב שהמנהג בק' בראד בענין ניקור האלי' שנוטלין תחילה מן האלי' עור הפרוס לצד הפנים ואח"כ מנקרין כל החלב שבפנים וקולפין מגוף האלי' עד שיהיה שוה ממש ומנקרין החוטין של פנים ועיי"ש במה שנשאל ע"ד המנהג במדינת וואלאחיי"א שאין מנקרין לצד פנים עד שיהיה שוה כנ"ל כי מנקרין רק סביב הקצוות אבל הקצוות עצמן אין מנקרין שמנקרין רק החלב שאינו דומה למראה השומן שבקצוות אבל השומן שבקצוות עצמן כיון שאינו דומה להחלב שמקלפין ודומה לשומן של צד חוץ ע"כ אין מנקרין אותו. והשיב שנכון המנהג בזה דאף שבבהע"ט מבואר שצריך לנקר כל השומן לצד פנים עד שיהיה שוה י"ל דזה היה רק בזמנו שלא היו האליות פטומות כ"כ ואז היה השומן הבולט בצד פנים חלב ע"כ היה מקלפין אותו משא"כ בזמה"ז שהכבשים פטומים ביותר הרבה אשר לא ישוער בודאי יש לתלות דהבליטה של צד פנים הוא שומן וכיון שהשומן שבצדדים אינו דומה להחלב שמנקרין כי השומן שבצדדים הוא דומה ממש לשומן של צד חוץ הרי המראה מעיד עליו שהוא שומן כשר ויגיד עליו רעו. לכן יש להקל ולהתיר כל השומן שבצדדיו הדומה במראה לשומן שמבחוץ והנח להם מנהגם עיי"ש:

סעיף (לה) חלב הכסלים. עבאה"ט מ"ש לעיין בטור ור"ל כי בטור מביא ב' דעות בזה. דעת הרמב"ם שהוא חלב שבעקרי הירכים ודעת רש"י כי יש עצם קטן המונח על עצם הנק"א ומחוברת תחת האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לינבי"ל עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ב שכ' מהמהרש"ל והדמש"א דמ"ש הב"י מפרש"י בלשון עצם קטן לאו דוקא הוא שהרי ארוך הוא והוא האסותא שהבוכנא נכנסת בה דהיינו קוליות האליה אלא שבראש מלמעלה הוא עגול כעין מרדה קטנה וזה לבד דנקראת קלבוסתא והוא העוקץ דלקמן והוא העצה שכתב בתורה לעומת העצה עיי"ש ועי' בהפסק הב' של מהרר"י סוראזינה כה"ץ ז"ל שבסוף תשו' הרא"ש מ"ש בזה ועי' בשלהן גבוה ס"ק ט"ו שהעתיק לשון רש"י וז"ל חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת הבשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים וכשהבשר חופהו מותר וכשכלה למטה מאותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן לבד קרום דק וקלוש המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב ותחת אותו קרום עב יש [לובן[ חלב ויש נוהגין איסור באותו חלב לפי שאותו קרום [העב] אינו חשיב [להם] חפוי בשר שדק הוא אבל בארץ אשכנז נוהגין בו היתר וגם בעיני נראה דחיפוי גמור הוא עכ"ד רש"י. וכתב הרב שלחן גבוה דכוונת רש"י ז"ל היא שבצידי הבהמה מזה ומזה יש מקום פנוי מצלעות שאין שם אלא עור ובשר והוא מסוף החזה עד עקרי הירכים וזה הוא הנקרא בלשון המקרא כסלים ויש לה לצד פנים קרום דק לבן המתפשט על כל פני הכסלים והוא אסור מחום חלב לכ"ע ותחת אותו קרום דק יש חלב נקלף וגם זה אסור לכ"ע ותחת אותו חלב יש עוד קרום עב לבן ואינו מתפשט בכל הכסלים אלא בקצת מקומות ותחת אותו קרום עב יש שם חלב והוא החלב שנחלקו בו בני אשכנז עם שאר בני הארצות דבני אשכנז חושבים לאותו קרום עב כבשר וכיון שחופה הוא כל החלב שבתחתיו חיפוי גמור הוא ומותר באכילה. וכן נהגו היתר במצרים וכו' עכת"ד:

(לו) הכסלים. הנקרא קלי"ן. ובל"א פלאקי"ן או דע"ק. ונקרא ג"כ נאפי"ל שטי"ק. טהרת אהרן וזבחי שמואל שם. ודוקא חלב שעל הכסלים אבל חלב שבתוך הכסלים נוהגין אותו בני אשכנז להתיר כיון שהוא מכוסה מבשר בתוך הכסלים בחלק הפנים וכמ"ש ברמ"א בסעי' שאח"ז. ועי' בס' בית יצחק בעמ"ז ח"א ס"ק ז' ובסי' שאח"ז ח"א ס"ק י"ז:

(לז) וקרום שעליהם. הקרום שעל הכסלים הוא עב ולבן וטעם האיסור משום שיונק מחלב של הכסלים וכל הנגרר עמו דהיינו כל חלב אשר תחתיו וממשיך עם הקרום הכל אסור. טהרת אהרן ס"ק ו':

סעיף ז (לח) חלב שתחת המתנים. עי' בסדר ניקור להבהע"ט שכתב דחלב שתחת המתנים צריך לגוררו יפה יפה משני צדדים ואותו עצם המתון שבינתיים מחתכו ומסיר כל הגבהות עד שישתוה עם הבשר כדי שלא ישתייר בו משרשי החוטין ובשר המתניים כלום עכ"ד, ועי' בב"י לקמן סוף סי' ס"ה שכ' דפשוט הוא דהטעם משום ששורש החלב שתחת המתנים קשור בעצם ההוא עיי"ש ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ז מ"ש בענין זה והביא מדברי רש"י והרמב"ם וכתב דבין לרש"י ובין להרמב"ם חלב שתחת המתנים ממש דהיינו לצד העב שדבוק בשדרה טהור הוא דלרש"י אינו טמא אלא מה של צד הדק שבמתנים שהוא לראשי הצלעות הקטנות ולהרמב"ם אינו טמא אלא מה שתחת ראשי המתנים אבל מה שהוא תחת גוף המתנים לצד השדרה לכ"ע טהור. דשם לא גמדא ופשטא כדי שיתגלה אותו חלב בחיי הבהמה אלא לעולם הוא מכוסה וחופהו בשר. אמנם בסדר ניקור של הבעל העיטור משמע דגם אותו חלב טמא הוא. וגם כ' דבע"כ נפל ט"ס בלשון העיטור הנזכר דמאחר שכ' מתחילה וגורר אותו חלב שתחת בשר המתנים איך כתב שוב ואח"כ מעביר בשר המתנים דהא מתחילה צריך להעביר בשר המתנים שהוא נתן ע"ג הצלעות הקטנות ואח"כ לגרור החלב שבתחתיהן. ועוד מאי האי דכתב בסיפא וגוררו יפה יפה משני הצדדים והלא כבר כתבו ברישא ובע"כ שט"ס נפל בלשון העיטור שהעתיק הטור ועיקר הגי' הוא כמו שהוא ההעתק בספר הלבוש סוף סי' שאח"ז שכ' וז"ל וגורר אותו חלב שתחתיו בשר המתנים וכו'. והכי פירושו שע"ג המתנים יש שם שאר חלב וקרומים מחלב כליות שמונח עליהם חלב וקרום דק דבוק הוא ע"ג בשר המתנים כצפורן בבשר ולכך אמר שצריך לגרור גם אותו חלב שעל גבם בתחילה ואח"כ להעביר המתנים לגוררו גם מה שבפנים דהוא חרבא דתותי מתני ויהיה איך שיהיה מבואר מלשון העיטור דצריך לגרור כל החלב שבו בין מה שתחת גופו ובין מה שלצד