דרכי תשובה - ג לב

הקרב וחלב הכליות אבל שאר חלב צריך לנקר כמו בשל בהמה ולחטט אחריו עיי"ש אמנם יעוין בדברינו להלן סי' פ' (סק"א) שהבאתי מדברי הפרי תואר מהמ"ז שהביאו דבר זה בשם איזה חכמים וכתבו שהוא דבר זר ואין להחמיר:

(ז) כוי. היינו כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה. רמב"ם פרק א' מהלכות מ"א. ועפר"ח ס"ק ג' שכתב דלא מיבעיא בכוי הבא מצבי הבא על התיישה דחלבו אסור דהא לכ"ע חוששין לזרע האם אלא אפי' הבא מתייש הבא על הצביה אף להמ"ד דס"ל בעלמא אין חוששין לזרע האב אפ"ה לענין חלבו כ"ע מודים דאסור מגזרות הכתוב עיי"ש וע' בפת"ש להלן סי' פ' ס"ק ב' ובדברינו שם (ס"ק י"ט):

(ח) חלבו אסור. אבל אין לוקין עליו. רמב"ם שם. וכ' בפר"ח שם בסוף הס"ק ומיהו כלאים הבא מעז ורחל חייבים על חלבו וכדמרבינן לי' בת"כ בפ' צו עכ"ל ועי' בב"ח ובכנה"ג בהגהות ב"י אות ו' וכ' בשפ"ד ס"ק א' ודע ג' מיני כוי המה ודינו ד' כמו שאבאר. א' כוי הבא מבהמה וחיה. ב' כוי הבא מעז וכבש. ג' כוי שהוא בריה בפ"ע. ודיניהם כך הוא דכוי הבא מבהמה וחיה אם אמו בהמה ודאי ה"ז מקצת שה ודאי וחלבו יש בו כרת ואם אמו חי' חלבו אסור ואינו לוקה דדלמא אין חוששין לזרע האב. וכוי הבא מכבש ועז אין בו ספק ויש בו כרת. וכוי שהוא בריה בפ"ע חלבו אסור בו בודאי דכל חלב לרבות חלב הכוי עיי"ש (וע"ל סימן כ"ח סעי' ד' ובמקומות שציינתי שם ותלמוד משם לכאן):

סעיף ב' (ט) השוחט את הבהמה. עי' במנחת חינוך פרשת צו מצוה קמ"ז שכתב דגם בשחט ונתנבלה או נטרפה דאין הוולד ניתר בשחיטת אמו מ"מ אינו חייב משום חלב עיי"ש:

(י) הבהמה. וה"ה לשליל הנמצא בחיה לענין איסור גה"נ דחיה בכלל בהמה הוא לענין זה. הגהות יד שאול מבה"ג:

(יא) עובר בן שמונה. עי' בכור שור חולין דף פ':

(יב) חלבו וגידו מותר. עי' ש"ך לעיל סי' י"ג סק"ב דמ"מ דמו אסור דלענין דם לא דרשינן אותה תאכלו כל אשר בבהמה תאכלו ועי' בשו"ת נטע שורק חיו"ד סי' ל"א שרצה השואל לומר דדוקא לענין דם בעין אתאמר מלתא דא אבל דם אברים שרי אע"פ שפירש אח"כ לחוץ. ומש"ה החליט לדעתו דהבשר אין צריך מליחה משום דהטעם שדמו אסור הוא ממ"ש הר"ן ר"פ בהמה המקשה שדם לא משתרי בכלל כל הבהמה משום דהוי משקה ולפ"ז בדם אברים שנבלע בבשר שעדיין אוכל הוא והותר בכלל כל בבהמה תאכלו ממילא דאף שפירש אח"כ לחוץ שרי והוא האריך לדחות כל דבריו והעלה שאין ממש בדבריו כלל אלא שצריך מליחה כשאר בשר דגם דם האברים שבו לא אשתרי בכלל כל אשר בבהמה תאכלו עיי"ש באריכות:

(יג) וגידו. עבד"ק בסי' שאח"ז סק"א שכ' דבן פקועה אם ידוע שלא שלמו לו חדשיו אף דחלבו וגידו מותר מ"מ עכ"פ אסור לאכלו בלא ניקור כיון שדמו אסור צריך ניקור מחמת חוטי דם ובחלק האחוריים צריך המנקר להיות בקי איזה גידין איסורין משום דם לנקר אותם אמנם בחלק הפנים שכיח בקיאים היטב עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קצ"א שכ' למורה א' שלא הורה כהלכה במה שהתיר לאכול בן פקועה גם חלק אחוריים בלי ניקור מחוטי הדם וגה"נ דגה"נ וחוטי הדם אסורים גם בבן פקועה עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק י"ח):

(יד) אבל אם הפרים ע"ג הקרקע אסור. עפת"ש מ"ש משום מראית עין ועפר"ח סק"ד ובכרתי סק"ג שכ' מהרשב"א דמה"ט דלא אסור רק משום מראית עין ע"כ בקלוט בן פקועה שמותר גם בלא שחיטה (כמש"ל סי' י"ג) חלבו נמי מותר דמדכרי אינשי עיי"ש:

(טו) ויש אומרים וכו'. עכו"פ שכ' דאף לדעת הרמב"ם דחלב שליל בן ט' הוי חלב היינו דוקא אותו החלב שהי' בשליל בעת שנשחטה אמו כיון דבעודו במעיים הוי חלב דתלש חלב מבן ט' חייבים עליו רק לומר שניתר החלב בשחיטת האם זה לא ס"ל להרמב"ם וסובר דחלב לא ניתר בשחיטת האם. אבל החלב שנתגדל בשליל לאחר שחיטת האם כיון דהולד אין צריך שחיטה אף לדעת הרמב"ם אינו בכלל שור והחלב מותר כיון דלא אסור אלא חלב שור וזה אינו שור עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה קמ"ז שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה ועי' בס' מנחת פתים שהתפלא על הכו"פ בזה והביא ראיה מדברי הש"ס דאף מה שנתגדל ונתרבה אח"כ אסור ובכ"מ צריכין לשער כמו שהוא החלב עכשיו לפנינו עיי"ש (ועי' בדברינו להלן סי' ס"ה ס"ק נ"ה):

(טז) שאם שלמו לו חדשיו. עי' בדברי שאול ויוסף דעת שנסתפק השואל בשליל הנמצא במעי בהמה השחוטה ונראה מענינו שכבר כלו חדשיו ונגמרו שערו וצפרנו וגם נראה לפי האומדנא שהי' חי בשעת שחיטת אמו רק מפני שנשתהה הרבה קודם הוצאתו מן הבטן לכן מת בינו לבינו מה דינו לענין חלבו וגידו ועיי"ש במ"ש בזה ועי' במנחת הזבח בהלכות שחיטה כלל ו' בעשרון ס"ק ד' וקומץ ס"ק ז' שכתב דהשתא אין אנו בקיאין בכילוי חדשים אין לאכול חלב וגיד של שליל אא"כ אנו רואין בו שעדיין הוא רך ולא נגמר בלבוש השערות שלו אבל אם רואין שעמר ברייתו בשלימות אין להתיר אא"כ הוציאו תיכף אחר שחיטת אמו ונמצא שהוא מת עיי"ש ועי' בשו"ת שואל ומשיב תניינא חלק ד' סי' ק' שהשואל הביא דברי המנהז"ב הנזכר והשיג עליו ודעתו דגם עתה יש לסמוך להקל היכא דידוע שלא כלו חדשיו משום ס"ס והגאון בעל שו"מ כ' שגם הוא כבר העלה במקום אחר להתיר בזה עיי"ש ועי' בס' מנחת יוסף בקו"א לה"ש אות ח' שהביא דבריהם והרבה ג"כ להשיב ע"ד המנהז"ב בזה והעלה ג"כ דאין לחוש לדבריו כלל דבע"כ מ"ש הרמ"א לעיל סי' י"ג סעיף ג' דעכשיו אא"ב דכילוי חדשים הוא רק בבן ט' דאין אנו בקיאין אולי הוא בן ח' אבל איפכא לא שמעינן דזה אפשר להכיר אף עכשיו בזמה"ז עיי"ש ועי' בשו"ת עין יצחק חיו"ד סי' ג' מ"ש בזה:

ועיין בשו"ת עמק הלכה (להרב מזיטול ז"ל) חיו"ד סי' כ"ב בוולד בן ז' שנמצא בבהמה ושהה ח' ימים ועיי"ש במ"ש בזה ובסוף דבריו סיים לדינא דכל שאינו בן ט' אפי' שהה ח' ימים יש להקל לענין החלב כיון דבלא"ה רוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם עיי"ש באריכות:

(יז) ומצאו חי. עי' בס' מנחת הזבח שם ובעשרון ס"ק ד' שכ' בפשיטות דוקא אם מצאו חי אבל אם מצאו מת אע"פ שהוא בן ט' לכ"ע חלבו וגידו מותר עיי"ש ועי' בס' תורת יקותיאל ס"ק א' שמצדד דאף המ"ד דס"ל לחלק בבן ט' בין נמצא חי או מת לא אמרו אלא אם הי' חי בעת שנגמרו לו הט' חדשים דאז אף אם נמצא מת בשעת שחיטה מ"מ כיון שכבר הי' חי בהיותו כבר ט' דנאסר חלבו א"א לו שוב לחזור להיתר בשחיטת האם ולא אמרו דבנמצא מת מותר החלב אא"כ ידעינן שהי' כבר מת קודם שנגמרו לו הט' חדשים דמעולם לא נאסר החלב ואז אע"פ שנשחטה הבהמה לאחר ט' חדשים מותר החלב וסיים בצ"ע לדינא עיי"ש ועי' בד"ק סוף ס"ק ג' שהביאו בקצרה ועי' בגה"ק אות א' מ"ש ע"ד התורת יקותיאל בזה והביא ראי' דלדינא ז"א אלא דכל שהי' הולד מת בשעת שחיטה אף שחי מקודם כשכבר הי' בן ט' הותר גם חלבו בשחיטת אמו עיי"ש:

(יח) חי. עי' בבכור שור בחידושיו לחולין דף ע"ד שנתעורר בענין זה בהא דקיי"ל דבבן ט' מת שרי ולא חיישינן דילמא בשעת שחיטה חי הוה וטריפה ומתרץ דכיון דליכא הכא חזקה דחיות אזלינן בתר שעת מציאה עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת מ"ש בענין זה באורך. ועי' בשו"ת תועפות ראם חיו"ד סי' י"ג שנשאל בבן פקועה שכלו לו חדשיו שנמצא מת בקריעת הכרס אם יש לאסור חלבו ולחוש שמא מת לאחר שחיטה והשיב דהמחמיר יחמיר אבל המקיל לא הפסיד כיון דאפי' בודאי חי לדעת הרמ"א מותר חלבו רק שהש"ך מחמיר א"כ די להחמיר בודאי משא"כ כשמצאו מת בודאי יש להקל בספיקו עיי"ש ועי' בס' דעת קדושים לעיל סי' י"ג ס"ק א' בחידושיו לסי' זה שהרחיב הדיבור בזה וכ' דכיון שעכשיו אין נמצא בשום פעם בן פקועה חי ואומרים שהסבה הוא משום שא"א שיחי' כ"כ במשך זמן מרובה ששוהים כעת משחיטה עד הוצאות הולד מבטן לכן גם אם הי' חי תיכף לאח"ש נחנק אח"כ ממילא בהבטן ועפ"ז יש חשש גדול בכל ולדות הנמצאים גמורים שהם בכלל ששלמו לו חדשיו