דרכי תשובה - ג כח

שיתבאר להלן סעיף ב' שהוא כדעת הטור אבל לא על סעיף זה שהוא דעת הרמב"ם. ספר הליכות עולם בנתיבות ההוראה. ומ"ש הבאה"ט עוד דלא תקשה מלעיל סימן א' סעי' ד' דהמוצא בהמה שחוטה וכו' עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ג' ובתב"ש לעיל סי' א' ס"ק מ"א מ"ש בזה ועי' סמ"ע בחו"מ סי' רנ"ט שם:

(ל) אא"כ היה לו בו סימן. עי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"ד שכ' דבלשון ובני מעיים וכיוצא אין מועיל סימן שאין אלו ראויים לקבלת סימן יפה ומתקיים ואין לסמוך עליו עיי"ש ועי' בס' תורת זבח הספרדי (להרב מהרחד"ח ז"ל) אות ב' סימן ל"א ס"ק ח' ט'. שהביא דברי הכנה"ג בזה לדינא וסיים דמ"מ בריאה נוהגין בעירו לסמוך על הסימן שעושין בה אחר קליפת עורה שאז מקבלת הכתיבה היטב עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סוף מחודש ב':

(לא) היה לו בו סימן. עי' ד"ק בחידושיו לסי' זה שכתב דאם היה סי' בעוף שהיה שם נקב במקום מצומצם מדויק ביותר שתחבו להעלות במשקל הוי סי' כמו דקיי"ל בגט דנקב בצד אות פלוני הוי סימן וגם כתב שם דמסתברא דבעוף הוי המשקל סימן כיון שאין כולם שוים במשקל וכ"ש אם ידע המשקל בדיוק עד משקל קטן וגם כתב דבמצא רגל חתוך בפרסותיו כנהוג בין בני ישראל למליחה פשוט דהו"ל סימן מובהק שהוא כשר עיי"ש באורך:

(רב) סימן. ע"ל סי' קי"ח גבי שולח בהמה או עוף ע"י עכו"ם שאין השחיטה סי' וכ"כ בשמ"ח כאן סעיף ד' ושס"ד ס"ק י"א דסימן דשחיטה אינו כלום דהרבה עכו"ם שוחטים בהמות גדולות וקטנות ועופות וגם הם מצוי מכווני לשחוט באמצע הצוואר ולא הקילו חז"ל לסמוך על סימן דשחיטה כלל עיי"ש ועי' כו"פ שכתב דמ"מ לענין בשר שנתעלם מן העין דהחשש הוא רק שמא חילפה העורב אף לדידן מהני עכ"פ השחיטה לסימן וגם הניקור מגיד הנשה הוי סי' לענין זה עיי"ש ועי' בישועות יעקב ס"ק א' ב' ג' מה שפלפל בענין זה ועי' בשו"ת גור אריה יהודה סי' צ"א שנשאל בענין זה בא' שמצא ברחוב חתיכת בשר מנוקרת כדרך שמנקרים בשר כשר אם יש לסמוך על סימן זה לומר שבשר כשר הוא והשיב לאסור והביא ראיה מלהלן סי' קי"ח שם דאין לסמוך על סימן זה עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"ט באמצע התשו' שהביאו והשיג עליו והעלה דהניקור הוי סימן טוב ורק לכתחילה לשלוח ע"י עכו"ם לסמוך על זה אין להקל אבל בנמצא בשר בשוק בודאי יכולין לסמוך על סי' זה להכשיר הבשר עיי"ש ועי' בד"ק שכתב דאם נמצא רגל חתוך פרסותיו הוא סימן דשל ישראל הוא עיי"ש ועי' בדברינו לעיל (ס"ק י"ז) מ"ש משמו עוד בזה:

(לג) או שהיה לו בו טביעות עין. עבאה"ט מ"ש דנאמן כל אדם לומר טב"ע יש לו בבשר זה. והיינו אפי' מצאו בשוק. כנה"ג בהגהות ב"י אית כ"א מהדרישה. ועי' בהגהות אמרי ברוך בט"ז ס"ק א' שכתב שצ"ע היכא דנמצא ביד עכו"ם במקום שכל בשר שביד עכו"ם בחזקת טריפה משום שהם קונין תמיד במקולין שלהם אם יש להאמין ע"א שאמר שיש לו בו טב"ע שהוא בשר כשר אם שייך בזה דין דע"א נאמן באיסורין עיי"ש:

(לד) טביעת עין. עבאה"ט מ"ש דכל אדם נאמן ולא דמי למציאה דלא מהדרינן בט"ע וכו' שאני הכא דאיסור מדרבנן בעלמא הוא והוא מדברי הט"ז והיינו כגון שמצאה במקום שהניחה או רוב ישראל מוכרים דלא הוי רק מדרבנן. אבל דע כי הש"ך חולק ע"ז וס"ל דאפילו באיסור דאורייתא כגון רוב טבחים עכו"ם או שמצא בפי העוף ושרץ דאז הוי דררא דאורייתא אפ"ה רל אדם נאמן לומר שיש לו טב"ע בגוי' וכ"כ הפר"ח והתב"ש לדינא עיי"ש (ועי' מזה בס' הליכות עולם בנתיבות הוראה) ועיין בנקודות הכסף שכ' דלא דמי למציאה דהתם ממונא אבל באיסורא אמרינן אף ע"ה מהימן דודאי קושטא קאמר דאית ליה טב"ע בגווי' דאם לא כן איסורא קעביד דבכל מלתא דאיסורא אפילו ע"ה יש לו טב"ע ועי' בהגהות אמרי ברוך שעמד על המחקר לפי דברי הנקה"כ שמחלק בין מציאה דממונא ובין אסורא מה יהיה הדין במי שמצא דבר מאכל וע"ה אומר שנאבד ממנו ורצה לאכלו בפנינו אם נאמן דאיכא דררא דממונא ואיסורא בדבר א' בגוונא דאם אינו שלו אסור באכילתו דשמא טריפה היא עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט מתשו' חכם צבי עי' שפתי דעת ס"ק א' שהסכים עמו להלכה. ומ"ש הבאה"ט מתשובת נחלת שבעה בחביות של שומן אווזא וכו' דלא מהני טב"ע רק בת"ח ועדה אינו נאמן עי' בנ"י ס"ק ח' שכ' דע"ה בעי טב"ע גמור אבל סתם טב"ע לא מהני בע"ה עיי"ש ועי' בס' דרכי הוראה חלק ב' פרק נ"ז שיצא לדון בדבר חדש דדוקא בחול אין ע"ה נאמן אבל בשבת יש להקל לסמוך גם אטב"ע של ע"ה וכדאשכחן בפ"ד דדמאי דע"ה שאינו נאמן על דמאי מ"מ בשבת נאמן ומפרש בירושלמי מפני שאימת שבת על ע"ה ואינו משקר בשבת עיי"ש באורך קצת. אמנה בעיקר הדין עי' בשפ"ד שם שהביא ג"כ דברי הנ"ש הנזכר וסיים שלא ידע לחלק בזה בין ת"ח לע"ה וכפי הנראה דת"ח וע"ה שוים גם בזה רק דבעינן שבעתן עין עיי"ש ועי' בס' שערי דעה ס"ק ב' מ"ש בדברי הנ"ש והבל"י והפרמ"ג הנ"ל ולדינא העלה ג"כ דאין לחלק בין ת"ח לע"ה ולעולם בעינן ששבעתן העין ובעינן טב"ע גמור עיי"ש (ועי' לקמן בס"ק שאח"ז) ועיין בשלחן גבוה ס"ק ו' שהוכיח ג"כ בראיות מלשון הפוסקים מדלא פירשו דדוקא ת"ח נאמן ש"מ דכל אדם אפילו ע"ה נאמן לומר נאבד הבשר הזה ויש לו בו טב"ע שזה הוא עיי"ש ועי' בשו"ת מים רבים חיו"ד סי' ג' בעובדא שא' הולך בידו סך כמה ממולאות וטבחים של בשר שחוטה למכרן ותפסי אותו שרי העיר והוליכוהו אל בית השופט ולקחו ממנו הממולאות ונתנם ביד שומרים עכו"ם עד שיצא הפס"ד ולבסוף גזרו עליו מה שגזרו והחזירו הכל ליד הבעלים והבעלים אומרים שהם מכירים בטב"ע שהם שלו והאריך בזה והעלה ג"כ דאפי' אינו ת"ח נאמן לומר שיש לו בו טב"ע ומותרים עיי"ש:

ועיין בשמ"ח ותב"ש סוף סי' זה שכ' דמ"מ קטן אין להאמינו בטב"ע באסורין ולענין אשה יש חילוק דהיכא דצריכין טב"ע מדינא כגון שנמצא שלא במקום שהניחו וא"א לתלות בבני אדם או שנטלו עוף או שרץ דנעלם מעיניו וחזר והביאו בזה אין להאמין לאשה בטב"ע כיון דדעתה קלה ואומרת בדדמי אבל בסתם בשר שנעלם מן העין שאין צריך טב"ע מדינא כלל רק לחומרא בזה אשה נמי מהימנא עיי"ש:

(לה) והיא מכירו. עבאה"ט מ"ש דבעינן טב"ע גמור לאפוקי מדעת התוס' דס"ל דבט"ע כל דהו סני בזה עיי"ש ועי' בערך השלחן הספרדי אות ב' שהשיג עליו והעלה בראיות מהפוסקים דכל ששבעתו העין מקודם שראה אותה מתחילה היטב אף שאין לו בה עתה רק טב"ע כל דהו סגי עיי"ש ועי' כו"פ שהקיל עוד יותר דאפי' לא ראה אותו קודם אבידה להדיא דקיי"ל דבאופן זה לא מהדרינן אבידה אפ"ה לענין בשר שנמה"ע סמכינן אפילו אטב"ע כזה ואפילו כשאינו צורבא מדרבנן עיי"ש אמנם בשמ"ח סעי' ט"ז ובמ"ז סוף סי' זה כ' כדעת המחמירים בזה דגם לענין בשנמה"ע בענין שבעתן עין היטב ודקדק בראייתו ולא ראיה כל דהוא דאל"כ אין לסמוך על טב"ע דלפעמים העין משקר ודומה לו שזה הוא ובאמת אינו זה עיי"ש. ועי' בס' דברי יוסף סימן תל"א אית ב' מ"ש בזה לדינא ומדברי גדולי המחברים מבואר דהיכא דא"צ טב"ע מדינא כנ"ל (ס"ק שלפ"ז) אז יש לסמוך אמקילין דסגי טב"ע כל דהו אבל במקום שצריך מדינא טב"ע כמ"ש שם בזה יש להחמיר לכל צד שצריך שיהא ראה אותה מתחילה היטב וגם אח"כ יהיה לו בו טב"ע גמיר ועי' בשו"ת מחנה חיים קמא סי' נ"ו מדין זה באריכות:

(ל) צרור וחתום. עי' תב"ש ס"ק י"ב שכ' דמלשון הש"ס והפוסקים משמע דבע"כ בעינן תרווייהו שיהא צרור דהיינו שתהא כרוכה במטפחת וגם חתום דוקא אבל אם אינו חתום אע"פ שהוא כרוך במטפחת והמטפחת היא קשורה לא מהני אבל קשה הדבר דכיון דהא אין סברא שהעורב יפתחנה ויחליף ויצירנה כבראשונה וכ' דבע"כ צריך לומר דהא דאמרו דבעינן תרווייהו צרור וגם