דרכי תשובה - ג רמא

דע כי מיני חגבים שהתורה התירה ח' הם ואלו הן. א' חגב. ב' מין חגב והוא הזרבנית. ג' חרגול. ד' מין חרגול והוא ערצוביא. ה' ארבה. ו' מין ארבה והוא צפורת כרמים. ז' סלעם. ח' מין סלעם והוא יוחנא ירושלמית רמב"ם פ"א מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"א. ועי' בפר"ח לעיל סי' פ"א ס"ק כ"ח שהביא מפירש"י דיש עוד א' הנקרא גזין שהוא מין חגב טהור ועיי"ש מה שהקשה על זה ועי' במשנה למלך בהלכות מאכלות אסורות שם בדברי הרב המגיה ז"ל מ"ש לתרץ קושייתו (ג) וכנפיו חופין את רוב וכו' עי' בהגהות יד אברהם שכ' שצ"ע על הרמב"ם והטוהמ"ח שלא הביאו פלוגתת המ"ד בש"ס ע"ז דף ל"ז אי סגי בזה ברוב כל דהו ע"י מדידה אף שהוא מצומצם או דבעינן רוב גמור הנראה לעינים וכתב דמסתמא משמע דסגי ברוב מצומצם ע"י מדידה וכנ"ל וסיים דלדידן אין נ"מ כיון שאין חגב נאכל אלא במסורות עיי"ש אמנם יעוין להלן (ס"ק ה') שכ' מהפרמ"ג דיש נ"מ גם בזמה"ז לענין אם לומר דהוי קבלה בטעות:

(ד) שני כרעים. הם ב' רגלים ארוכים לבד הד' רגלים והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר וכו'. פירש"י חולין דף נ"ט. ועי' בפרי תואר סק"א מה שקורא תגר על מנהג מקומו שהיה נוהגין לאכול מין ארבה בשעת הרעב ר"ל שרואין בהם שינוי מהנ"ל כ' קרסוליהם הם למטה מהרגלים שהרגלים הם סמוך לצואר והקרסוליהם עומדים למטה מהם והוא איסור גמור ודלא כיש טועין ואומרים שמין זה של קרסוליהם סמוך לצואר אינם במציאות בעולם דזה שיבוש דהעיקר כפירש"י שזה עיקר מין חגב וכתב שכן הגיד לו איש אחד שראה חגב כזה עיי"ש:

(ה) כרעים. עבאה"ט ואף דהאידנא אין אוכלין אלא במסורות מ"מ יש נ"מ בזה דלא תימא כל שראשו ארוך הוי סימן טומאה וקבלה בטעות הוא קמ"ל שפ"ד סק"א:

(ו) ואפילו אין לו עכשיו. עפר"ח סק"ב ושפ"ד שם שכתב דאין חילוק בזה בין הכרעים ובין הכנפים בשניהם מהני מה שדרכן לגדל לאחר זמן ואין חילוק בין אין לו עכשיו כנפים כלל או שיש לו רק שאינם חופין את רובו כל שעתיד לגדל לאחר זמן ולהיות חופין את רובו מהני ומותר לאכלו עכשיו עיי"ש ועי' בפרי תואר שם מ"ש בדבר החגבים שאוכלין שם בשעת הרעב ר"ל (שהבאתי בס"ק הקודם) שאותן החגבים מטילין ביצים בתוך העפר ופורחות להם ומחום הארץ נוצרים מהביצים שרצים קטנים בלי כנפים כלל והוא הנקרא בלשון ערב אמרי"ד והוא רוחש בארץ ובאילנות ומינו אינו דומה לחגב ילדתו אלא צורה אחרת מרוקם ומצוייר ומשונה בכל גופו ממולידיו. ואותו המין נהגו בו איסור גמור כשרצים ומין זה עצמו כאשר עברו עליהם זמן כמו חודש ימים ראינו בהם נפלאות ה' ב"ה שכל אחד מהם תולה עצמו מרגליו וראשו למטה ופותח פיו ומוציא כל גופו מפיו ומניח כל הצורה הראשונה שכל רואה יחשוב כי הוא זה ויוצא מין בריה משונה כמין הראשון ובגמר יציאתו מעור זה חזינן ליה בכנפים חופין כל גופו (ולא רק רוב גופו) ועוד חלק עודף מהכנפים מוכפל על הגוף וכמעט רגע שנשתהה אתר ההפשטה ראינוהו שפשט כנפיו דעוף כצפור וכתב דיש לאסרם בודאי ואין להשגיח על המנהג דמקדם שנוהגין בהם היתר לאחר שרואין בהם הכנפים ויעוף בהן דהא המנהג הראשון במה שנוהגין איסור בבניהם של מין חגב זה בעוד שהם כתמונת שרץ זה יגיד שאין אמו חגב באמת דאם היה אמו חגב טהור היה גם בנה טהור אף שהוא כתמונה אחרת כדין כל היוצא מטהור טהור א"כ הרי מוכרח מהמנהג הא' דאמו טמאה. ועוד דכיון דנוהגין בו איסור בעודו כתמונת שרץ איך יוכל לחזור להיות טהור ממה שכבר נאסר ועוד שאין במין זה זמן שכנפיו חופין את רוב גופו דהרי בעת שעדיין לא הפשיט גופו הראשון לא היה לו כנפים כל עיקר ואח"כ שהופשט עורו הנה אנו רואין שכנפיו הם גדולות ויתרים על רובו ואנן בעינן שחופין את רובו דוקא ע"כ חלילה לאכלו וסיים וז"ל וכבר כביר מצאה ידי והפרשתי כל יחידי בני עירי מהם ואסרום וא' מהם שלא שת לבו לדבר זה הראוהו בחלום שהיה אוכל שקצים ורמשים והעירוהו כי הם הארבה שאכל בו ביום וכמה הערות עשה ה' והצדיק הדברים. וגדול הנס האחרון שעשה ה' שתמיד דבר רגיל היה לבוא מין זה לב' או לג' שנים ולא אחר טפי מד' שנים ומשעה שפרסמתי איסורם וחכמי העיר הטו אזנם ואסרום מאותה שנה לא נראו עוד במערב למעלה מעשרים שנה עכ"ל ועי' בס' יד יהודה על הלכות שחיטה סי' ט"ו בפיה"א ובפיה"ק סק"א שהשיב ע"ד הפרי תואר בזה דהרי מצינו כיוצא בזה גבי עוף הנולד מהביצה דמתחלה היה אסור ואח"כ כשנעשה עוף היתר וא"כ כמו כן גם בחגבים הללו דכל זמן שלא בא להיות חגב הוא בכלל שרץ ואח"כ כשנעשה חגב שפיר י"ל שהוא מותר עיי"ש:

(ז) ועתיד לגדלם לאחר ומן. עבכנה"ג בהגהות הטור אות ג' שהביא מהדמש"א שעמד על המחקר אם גם בחגבים שייך הדין אם יש לו עכשיו ועתיד להשירן אח"כ כמו בדגים דלעיל סי' פ"ג סעיף א' וכ' עליו הכנה"ג דבחנם טרח בזה דדוקא בדגים שייך ענין זה שמנהגם להשליך הקשקשים משום שאינו דבר הדבוק בגופו אבל בחגבים כל אלו הסימנים הם דבוקים בגופו ואין דרכן להסיר הסי' הללו בשום זמן עיי"ש והביאו בשפ"ד סוף סי' זה:

(ח) לגדלם לאחר זמן. היינו שרוב המין כך הם שמגדלים אח"כ דאזלינן בזה בתר רובא כו"פ:

(ט) אינו מותר. עי' בשו"ת מהרלב"ח סי' פ"ו שתמה על הרמב"ם שלא כתב גם באוכל חגב טמא שעובר בעשה דכתיב ביה נמי את אלה מהם תאכלו ולא מינים אחרים כמ"ש בבהמה וחיה ועוף ובדג טמא עיי"ש ועי' בס' מעין החכמה על המצות (דפוס רעדלהיים) דף ל"ט ע"א בד"ה ההולך שמתרץ דברי הרמב"ם בזה כי בחגבים לא נזכר בספרא רק הל"ת ולא העשה עיי"ש. והנה יש בזה נ"מ לדינא לפמש"ל סי' ע"ט (ס"ק מ"ד) משמו לענין ספק דלהרמב"ם דכל ספק ל"ת מה"ת לקולא היכא דלא איקבע איסורא אבל ספק מ"ע הוי לכ"ע מה"ת לחומרא אם בא לפנינו חגב והוא ספק השקול אם הוא טהור דתלין בענין זה אם יש גם בחגבים העשה דאת אלה מהם תאכלו דלדעת המהרלב"ח דיש בו עשה כנ"ל הוי לכ"ע ספיקו אסור מה"ת עכ"פ מלאו הבא מכלל עשה ולדברי המעין החכמה ספיקו מותר מה"ת. אמנם בגוף דברי המעין החכמה הנזכר עי' בס' סדר המצות על תרי"ג מצות בסדר קדושה בהגהותיו למצוה קפ"ג מ"ש ע"ד המהרלב"ח והמעין החכמה בזה וכ' דבאמת מבואר ברמב"ם דיש בו מ"ע זו כיון שהוא מונה בדיקות החגבים במ"ע כמו שמונה בדיקת חיה ועוף במ"ע וכמו שעובר במ"ע בחיה ועוף כן עובר בחגבים עיי"ש ודבריו נכונים לכל מעיין ולפ"ז בודאי דגם להרמב"ם הוי ספיקו מה"ת להחמיר (י) או שיש להם מסורת. עבאה"ט מ"ש מהש"ך והט"ז ועמ"ז סק"א שכתב דאף בזמה"ז מהני מסורת שקבלו מאבותיהם ששמו חגב או כשהצייד שהוא בקי בהן אומר כן ששמו חגב עיי"ש ובשפ"ד סק"ב ועיי"ש בשפ"ד סק"א שכתב דעתה בזמה"ז אף דאין אוכלין כ"א במסורת או שידוע ששמו חגב כנ"ל מ"מ כל שיש בו הד' סימנים אף שאין לו מסירת לא הוי ודאי טמא אלא ונ"מ כשיש עוד ספק דהוי ס"ס עיי"ש:

(יא) שיש להם מסורת וכו' עי' בתגורת שמואל סק"ב שכתב דאע"פ שבמקום ההוא שמו חגב אין לאכלו אא"כ יש להם קבלה במסורת איש מפי איש ששמו חגב ועיי''ש במ"ש בדבר ההיתר שנתפשט בערי המערב לאכול מין ארבה א' באמרם שיש להם מסורת שאכלו אותו בימי קדם שאין מנהגם עולה יפה דמה שיש להם מסורת שאוכלין אותו שם במקום ההוא לא מהני כיון שאין להם מסורת ששמו חגב עיי"ש ועי' בשו"ת יכין ובועז חלק א' סי' ס"ד מ"ש בענין זה על מין חגב א' שיש שם מסורת באיזה עיירות שהוא נאכל שם אך אין שם מסורת משום אדם אם נקרא חגב בשמו ועיי"ש בהגה מנכדו הרצב"ש ז"ל שהעלה דאותן המקומות שנהגו לאוכלו אין למנעם ממנהגם כי מדינא א"צ מסורת ששמו חגב דוקא וסגי אם יש מסורת שאוכלין אותו שם מקדמת דלא עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות א' מ"ש בזה ונוטה להחמיר דבעינן דוקא שיהא להם מסורת ששמו חגב עיי"ש:

(יב) מסורת. כתב בחגורת שמואל שם ונראה דמי שהוא ממקום שאין להם מסורת בחגב והלך למקום שיש שם מסורת ששמו חגב יכול לאכלו במקום שהלך לשם אפי' דעתו לחזור וכמש"ל סו' פ"ב עכ"ד: