דרכי תשובה - ג רמ

בפחד יצחק אות ה' מערכת תולעים שבמים עיי"ש:

(קצ) אע"פ שקופצין הנה והנה. עבשפ"ד ס"ק מ"ה שכ' דכ"ז דוקא אם אינם מאוסים עליו אבל אם הם מאוסים עליו לכ"ע אסור לאכול ודוקא לאכלן כשהם מתים אבל לאכלן חיים ג"כ לכ"ע אסור עיי"ש ועי' בשו"ת גנת וורדים חיו"ד כלל א' סי' ג' שהאריך טובא בזה והביא מכמה דוכתא והעלה לחלק בין תולעים קטנים מאוד ובין גדולים קצת דאותן של מים ושל גבינה אין קפידא ואין עובר על בל תשקצו גם אם חיים ובזה אתיא הברייתא דשוחה ושותה מן המים אע"פ שבולע מן התולעים בעודן חיים אמנם באותן שהם גדולים קצת יש קפידא דכשברייתן גדולה מאוס הדבר להכניסן בפיו ולאכלן כשהן חיים ואפי' למי שאינו אסטניס אסור עיי"ש (ועי' בדברינו לעיל ס"ק כ"ה):

(קצא) על הגבינה. עבאה"ט ופת"ש ומ"ש הפת"ש מהפר"ח עיי"ש בפר"ח שסיים וז"ל סוף דבר בהא סליקנא והא נחיתנא שאין הפרש בין תולעים הנבראים בפירות לתולעים הנבראים במאכלים כגון בשר גבינה ודגים וכיוצא שכל שפירש לגמרי אסורים ולוקין עליהם וזהו דעת כל הראשונים וכו' ולכן יש לגעור באלו האנשים שממלאים ניירות מתולעים של גבינה ואוכלים אותם וראוי לנדותם ולהבדילם מקהל הגולה עד שיקבלו עליהם את הדין שלא לאכלם עוד וכו' עכ"ל והביאו בשפ"ד ס"ק מ"ו ובשלחן גבוה ס"ק נ"ד לדינא וכ"כ בפרי תואר ס"ק כ"ט דזה ברור כשמש בחצי השמים שכל שהתולעים פירשו לגמרי הוא בכלל רמש הרוחש שאסור מה"ת בכל אופן שיתהוה ודלא כדעת הרמ"א עיי"ש וכ"כ בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק ז"ל) סעי' צ"ג דחלילה להקל בזה כלל עיי"ש אמנם בשו"ת גו"ר שם העלה דלמי שאין דעהו אוננת עליו אין כאן איסור תורה וכתב ושמעתי אומרים שבני אשכנז אוכלים לעולם תולעים שבגבינה בעודן חיין ואין מקפידים בזה כלל עיי"ש ועי' בכו"פ סק"ח שכ' ג"כ שהפר"ח הפריז על המידה בזה לדבר גדולות על הרמ"א וש"פ המקילין וסיים דודאי בעל נפש צריך להחמיר בזה כי הרבה רבוותא מחמירין אבל אין למחות ביד המקילין בזה כי יש להם על מה לסמוך אפי' שלא בשעת הדחק עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בכנפי יונה דאותן שנהגו להתיר בזה אין למחות בידם אך ראוי לכל ירא שמים להחמיר באיתן שפירשו לגמרי על השלחן לאסור אותן ואת תערובתן ואף לאחרים כששואלין אין להורות להקל אלא אם יש ס' כנגדן עיי"ש ועי' מזה בשו"ת קול אלי' חלק ב' מיו"ד סוף סי' ב' ועי' בבל"י ס"ק מ"א שכ' דמה"ט יש לזהר דאף כשלא פירשו התולעים מעל הגבינה יש לזהר שבשעה שאוכל לא יתן התולעים לבדן בפיו ביד או בסכין דגם זה הוי דומיא דשלחן ויאכלם רק ביחד עם הגבינה דוקא ועיי"ש עוד שכ' דמ"מ אף לדעת הפר"ח שהחמיר כ"כ בזה אם נתערב בשאר מאכל אין להחמיר עיי"ש והביאו במחזיק ברכה אות ל"ה עיי"ש ועי' מזה בשו"ת מעט מים סי' פ"ט בעובדא שבשלו תבשילין שנעשו עם גבינה ונמצא ג' תולעים בכל תבשיל ואתברר הדבר שהתולעים הם מגבינה ואיכא לספוקי לדעת הפר"ח דכל שפירשו התולעים שבגבינה אסורים א"כ הרי הוחזקו התבשילין בתולעים ובריה לא בטלה ועיי"ש במה שהאריך בזה ובסוף דבריו סיים אמנם עצהיו"ט מצוה לדכות התבשילין הדק היטב עד שגם אם ישאר איזה תולע שלא נימוח בהתבשיל יהיה נימוח עתה בדכותו ואז אפי' לדעת הפר"ח בטל ברוב ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה וכו' עיי"ש באריכות (וע"ל ס"ק מ"ה וס"ק קס"ג):

סעיף יז (קצב) שרץ שרוף. עי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' מ"ה ועי' בס' בן אברהם סי' צ' אות נ' שהוכיח דבודאי גם לכתחלה מותר לשרוף השרץ ולאכלו לרפואה אפי' בחולי שאין בו, סכנה וכמ"ש ברמ"א להלן סי' קנ"ה סעי' ג' עיי"ש:

(קצג) שרוף. וצריך לדקדק בו שיהי' נשרף עד שיעשה גחלת מבפנים וישרף כולו עד שיעשה אפר גמור כלו אבל אם רק נחרך עד שנעשה כפחם לבד אשור כי עדיין יש בו ממש והגם שמחמת שריפתו נפגם טעמו עכ"ז אין לאכלו אלא באופן הנזכר וכו' עכ"ל הפרי תואר סק"ל (וע' בדברינו להלן ס"ק קצ"ה):

(קצד) משום רפואה. עבאה"ט ופת"ש ועי' מזה ברמ"א להלן סוף סי' קנ"ה ועי' בשו"ת דברי שמואל הספרדי חיו"ד סי' א' באריכות מזה. ומ"ש הבאה"ט השואף דבר איסור דרך נחיריו וכו' עי' בדברינו להלן סי' קי"ז:

(קצה) רפואה. עי' באו"ה כלל ל"ב שסיים מיהו אדם בריא יזהר עיי"ש ועי' בבינת אדם שער או"ה אות ל"ו שכ' דהכא מיירי שמתכוין לאכול האיסור לכן אסור לבריא אף שנשרף עיי"ש ועי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ל' אות ו' שהקשה השואל דכיון דאמרינן דלאחר שנשרף הרי הוא כעפרא בעלמא א"כ אפי' בלא רפואה מותר ומביא מדברי המנח"י כלל מ"ו ס"ק ט' שעמד כבר בזה וסיים בצ"ע וכ' דבע"כ המחבר מיירי כאן שלא נעשה אפר לגמרי ועדיין שם שרץ עליו אבל כשנעשה באמת מהשרץ אפר דק לגמרי בודאי דמותר אף שלא לרפואה עיי"ש באריכות ועי' בס' זר זהב על האו"ה כלל נ"ט ס"ק י"ד מ"ש בענין זה ועי' בס' מים חיים (להפר"ח) סי' ו' שכ' כן להדיא דכשנשרף לגמרי גם לבריא מותר עיי"ש ועי' בס' בן אברהם שם שכ' דכ"ז אם כבר נשרף אבל אם נשרף לצורך בריא אפי' כששורף לגמרי עד אשר דק לעפר אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה עיי"ש ועי' בדברינו להלן סי' צ"ט (ס"ק מ"ז) שהבאתי מהח"צ ועוד גדולי המחברים דמותר אף לכתחלה להפסיד נבילה עד שתהי' פגומה ואין זה בכלל מבטל איסור לכתחלה ועיי"ש עוד להלן (ס"ק נ"א) וצ"ע:

(קצו) דעפרא בעלמא הוא, ולענין אם תולעים נתערבו במאכל ונתנוהו בתנור חם אם אמרינן שהתולע נשרף עי' בדברינו לעיל (ס"ק ס"א וס"ק ק"ב) מ"ש בזה באריכות:

פה סעיף (א) סימני חגבים. עי' בס' המצות להרמב"ם במ"ע ע' שכתב דהו מ"ע לבדוק סימני חגבים לאכילה ולדעת הרמב"ן שם אין זה זה מ"ע עיי"ש ועי' בס' מהר"מ שיק על המצות מצוה קנ"ט מ"ש בזה (ועי' בדברינו לעיל סי' ע"ט סק"א וסי' פ"ב סק"א וסי' פ"ג סק"א):

(ב) חגבים