דרכי תשובה - ג כד

בתוכה אסור משום אבמה"ח עיי"ש:

(יב) החי. עי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ג שכ' דלכ"ע בבשר ואבר של אדם מן החי אין בו משום אבמה"ח ולא משום בשר מה"ח עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק ב' אבל בתשו' הרשב"א סי' שס"ד כ' דיש משום אבהמ"ח ובשר מה"ח אף באדם עיי"ש וע' בערך השלחן אות ח' מ"ש בענין זה והביא כן מתשו' התשב"ץ ז"ל סי' תקי"ח ובשם הרא"ה והריטב"א דאבר מן החי ובשר מה"ח אסור אף בשל אדם לכ"ע עיי"ש וכ"כ במשנה למלך בפרק ב' מהלכות מאכלות אסורות סוף הלכה ג' לדינא עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה תנ"א ובס' יד דוד בהגהות הטור אות ח' [וע' בעשרה מאמרות מאמר חיקור דין חלק ג' פרק כ"א (בד"ה שבועות) שכ' דבשר אדם נטפל למצות אבמה"ח עיי"ש) ועי' בשו"ת יד אלי' סי' מ"ה שהאריך בזה והביא ראיות מש"ס ופוסקים דאבר ובשר אדם מן החי אשור מן התורה ומה שלא נזכר דין זה ברמב"ם וש"פ להדיא הוא משום דלא שכיח וכ' שם בעובדא שנקטעה יד אדם ונפלה לתוך תבשיל רותח ולא הי' ששים דודאי כל התבשיל אסור עיי"ש אך מ"ש שם דגם לנכרי אסור ליתנו משום דגם ב"נ מוזהר על אבמה"ח של אדם עי' בדברינו (בס"ק שאח"ז) שכתבתי שדבר זה צ"ע:

(יג) אסור. עבאה"ט ועי' מ"ז שם (בד"ה ועוד) שנסתפק באבמה"ח שנתבטל ברוב אי שרי לב"נ דאפשר דוקא בישראל אזלינן בתר רוב ומתבטל דילפינן מאחרי רבים להטות אבל בב"נ י"ל דאינו מתבטל ברוב ולא שייך מי איכא מידי וכו' כיון דגוף הדבר אסור לתרווייהו עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם אות ב' מ"ש בזה וכ' דאם נימא דבב"נ לא אזלינן בתר רוב ממילא דה"ה דאין הולכין בתר חזקה בב"נ דהא קיי"ל דרוב עדיף מחזקה אמנם לדינא כתב דהדעת נוטה דהולכין בתר רובא וה"ה בתר חזקה עיי"ש:

ועיין בס' ערך השלחן אות ט' שהביא מדברי הכו"פ סוף סי' פ"א דציר ורוטב של אבמה"ח ובשר מן החי מותר ליתן לב"נ דמה דדרשינן הטמאות לאסור צירן ורוטבן לאחר מתן תורה נאמר לישראל ולא לב"נ וכ' דלפי"ז י"ל דאפי' המחהו לאבר והבשר עצמו אינו כממש מותר לב"נ ואף דקיי"ל דב"נ מוזהר על אבמה"ח ובשר מה"ח בכל שהוא אפ"ה ברוטב לא נאסר דזה גרע ממשהו עיי"ש. ולפי"ז יש לעורר לפענ"ד ע"ד הגאון חתם סופר ז"ל חיו"ד סי' צ"ד שהביא בשם חכם מפורסים אחד בעובדא שפרח עוף לתוך קלחת של חמאה רותחת על האש ומתה בתוכה ופסק דאסור למכור הקלחת אפי' לנכרי משום בליעת אבמה"ח עיי"ש ולפי דברי הכו"פ הנ"ל לא הו"ל לאסור למכור לנכרי דהא לא הי' שם ממשו רק טעמו וטעמו ולא ממשו דאסור ילפינן לה בפסחים דף מ"ג ממשרת וגם זה נאמר לאחר מתן תורה לישראל ולא שייך בי' ב"נ כלל אבל יתכן כי הח"ס אזל לשיטתו בזה שכ' בפשיטות שם לעיל סי' י"ט (בד"ה ועדיין אני) דלב"נ טעם כעיקר אסור מן התורה אכן לדעת האחרונים שהבאתי לעיל (סק"ה) דלב"נ טכ"ע מותר פשוט הוא דמותר למכרו לנכרי:

(יד) ובשר הפורש מן החי. עשפ"ד ס"ק ד' שכ' מהב"ח שיש נ"מ בין בשר מן החי לאבר מן החי דבשר מן החי אין הגידין והעצמות מצטרפין לאיסור אלא להיתר אבל באבמה"ח גם העצמות האיסור מצטרפין להיתר ואם נפל לתבשיל צריך ס' אף נגד העצמות והשיג עליו דבנפל לתבשיל א"צ ס' רק נגד הבשר לבדו אבל לא נגד הגידים והעצמות אפי' באיסור אבמה"ח וכ' דיש מקום לדברי הב"ח לענין רוב דאבמה"ח צריך עכ"פ רוב נגד הגידין והעצמות משא"כ בבשר מה"ח דאף רוב א"צ וסיים בצ"ע ועיי"ש לעיל ס"ק ג' שכ' דיש נ"מ לענין בריה דאבמה"ח אינו בטל אפי' באלף משא"כ בשר מה"ח דדין טריפה יש לו ובטל בס' ועוד נ"מ לענין מלקות דאבמה"ח אע"פ שאין עליו כזית בשר לוקין עליו כל שבצירוף הגידין והעצמות יש כזית משא"כ בשר מן החי דבעינן כזית בשר דוקא ואם אין שם כזית בשר דוקא אין לוקין עליו עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה תנ"א מ"ש בזה:

(טו) מן החי. עבכנה"ג בהגהות הטור אות ג' שהביא בזה דברי הש"ס חולין דף קכ"ב ע"ב דהרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכל אחד עכו"ם ואחד ישראל והיינו דאע"ג שחתכו מן הבהמה קודם שתצא נפשה מ"מ כל שיצא נפשה אח"כ מותר באכילה וכ' דיש נ"מ מזה גם לענין ב"נ דגם נכרי מותר בו לאחר שתצא נפשה ומותר להושיטו אפי' היכא דיתבי בתרי עברי דנהרא עיי"ש באורך:

(טז) משום ובשר בשדה טריפה. עי' בכרתי ס"ק ד' שכ' דלפי מה דקיי"ל דאיסורין מבטלין זא"ז אם נתערב כזית בשר כשר וכזית בשר מן החי וכזית אבר מן החי הרי זה בטל דאיסורין מבטלין זא"ז אבל להיפך כזית טריפה וכזית בשר מן החי וכזית בשר כשר אינו בטל דתרווייהו טריפה נינהו ואינם מבטלין זא"ז ולכך דייק הש"ע וכ' אסור משום בשר בשדה טריפה עכ"ד ועשפ"ד להלן סי' פ"ו ס"ק י"ג מזה:

(יז) הפורש מבהמה ועדיין הוא בתוכה. ע"ל סי' י"ד סעיף ו' ועי' בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ו' מ"ש בשם מהר"ש הלוי ז"ל. ועי' בס' דעת תורה סי' מ"ו סוף ס"ק ט' שכ' שיש לעיין בדין יצאו מעיה דקיי"ל דאם לא נתהפכו בשר אם אותו חלק המעי שיצא אסור משום בשר שיצא חוץ למחיצתו דהא הכרס הוא מחיצתו וכ' דאף די"ל דהיכא דהוי מגוף הבהמה לא שייך דין זה מ"מ עדיין צע"ג עיי"ש:

(יח) אסור. עבאה"ט ופת"ש מ"ש דלב"נ נמי אסור אבמה"ח ובשר מה"ח ואסור לישראל להושיט לו ועי' בברכי יוסף חו"מ סי' ט' מזה ועי' בס' עץ החיים הספרדי עה"ת פ' וישב מה שפלפל בדין זה דאסור להושיט אבמה"ח לב"נ ועי' בערך השלחן הספרדי אות י' מ"ש ע"ד הס' עץ החיים הנזכר ועי' בכנה"ג בסי' זה שהאריך בפרטי איסור דלפני עור השייכים בדין זה ועי' בס' תיבת גומא עה"ת (מהפרמ"ג) פ' שמות אות א' שעמד על המחקר בב"נ מסוכן אי שרי לישראל להושיט לו אבמה"ח לרפאותו די"ל דוחי בהם ולא שימות בהם רק לישראל נאמר אבל בב"נ לא הותר במקום פקוח נפש ואיכא משום דלפני עור עיי"ש ועי' בס' ערוגות הבושם אות ג' שהוכיח מלשון הרמב"ם דמה דאסור להושיט אבמה"ח לב"נ זה דוקא לב"נ גדול אבל לב"נ קטן אין איסור להושיט עיי"ש (ועי' לעיל סק"י). סעיף ג' (יט) אבר או בשר המדולדלים. עי' בערוגות הבושם לעיל סי' נ"ה אות ב' שעמד על המחקר באבר המדולדל דהיינו שנפרש רובו רק שעדיין הוא מעורה במקצתו ואינו יכול לחזור ולחיות אם נימא דהוי כפירש כולו כיון שפירש רובו וא"כ גם לב"נ אסור דילמא כיון שמעורה עדיין במקצת ויש בה עוד מקצת חיות אין אסור לב"נ ויש נ"מ טובא היכא שמתה הבהמה או שנתנבלה בשחיטה דכמתה דמיא ויש בה אבר שנשבר ונתדלדל אי שרי ליתנו לעכו"ם והאריך והעלה בראיות להחמיר ולאסור גם לב"נ עיי"ש. (כ) אם אינו יבול לחזור ולחיות. עבאה"ט ס"ק ז' מ"ש מהש"ך באם חזר ונקשר ועי' בשפ"ד סק"ט שכתב ע"ז דג' חילוקים הם אם נשבר העצם תלוי בדין אם עור ובשר חופין את רובו. ובנשמע אף אם אין עור ובשר חופין את רובו כשר אלא שנהגו לאסור. ומדולדל היינו שאין מעורה בגידין אין חילוק באם חופה אלא כל שיכול לחיות וכו'. אמנם לדידן בנשבר ועור ובשר חופין את רובו אסור משום מצות פרישה דשמא יצא פעם א' לחוץ ואין מתרפא עכ"ד ועי' בשו"ת זקיני הפני יהושע חלק ב' ביו"ד סי' י"ח ועי' בדברינו לעיל סי' נ"ג (ס"ק ו') וסי' נ"ה סעיף ה' כמה פרטי דינים בענינים אלו:

(כא) אסור. עבאה"ט מ"ש דאסור רק מדרבנן ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות י"ט מ"ש ע"ד הש"ך בזה ועי' בפר"ח ס"ק ז' מ"ש בענין זה והעלה שיש להחמיר בספיקו מפני שיטת הרמב"ם דהוי מה"ת עיי"ש ועי' שפ"ד ס"ק ט'