דרכי תשובה - ג רטז

דבזה גם להפר"ח אין צד להקל דבחנות כיון שהולכין שם ברגלים וגם עומד שם שלחן וספסלאות ושאר כלים דבזה אסור להפר"ח גם במים דיש לחוש שמא פירשו המילבי"ן על רגלי בני אדם או על רגלי הכלים ואין רואה וחזרו לתוך הקמח ע"כ אין להקל בזה אפי' בצירוף סניפים שוב ראיתי בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ל"א אות ו' שכ' ז"ל ואמנם מי שרוצה להתיר אף במולח קמח הרבה על רצפת אבנים או עצים המחוברים בקרקע זה טעות גמור וכו' גם הפר"ח מודה דאין זה דינו ככלי לומר גם בזה היינו רביתייהו ובודאי אם פירש חוץ לקמח אסור ואף אם מוקף מנסרים ג"כ בית מקרי ולא כלי ועיקרו אינו עשוי להחזיק בו קמח עכ"ל וכן ראיתי בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קכ"ב שנשאל בגרויפי"ן שהי' מונח על העלי' בשטא"ק והעלי' הי' מרוצף בקרשים ונסתפק השואל אם מה שמונח על העלי' נחשב כמונחים ע"ג קרקע או דהוי ככלי וכ' דאין מקום להסתפק בזה דלענין שיהא נחשב שרץ השורץ על הארץ דלא ניבעי פירש בודאי דלענין לא נחשב עפר כיון שהקרקע נתלש לא נחשב כשורץ על הארץ דדוקא בקרקע מחובר בארץ נקרא שורץ על הארץ משא"כ עפר תלוש לא נקרא ארץ ע"כ בעינן פירש כדין השורץ בתלוש ולענין אם זה נחשב פירש להיפך הוא דבידאי פשוט הוא דזה לא נחשב כלי והוי בכלל פירש ממש עיי"ש:

(סו) וחזרו. עבאה"ט של מהרי"ט ופת"ש מ"ש אם מותר לעשות יי"ש מקמח שהתליע ועי' בשלחן גבוה ס"ק י"ח מחודש ג' שכ' דאפי' להט"ז דאסר בקמח יודה דבחרצנים שהתליעו דמותר לעשות ממנו יי"ש דליכא למיחוש שיאכלו כשהוא בעין עיי"ש וכה ראיתי דאתא לידי ס' זר זהב על היו"ד כת"י מהגאון בעל אורח מישור ז"ל שהביא דברי הצ"צ הנזכר ומתמה עליו על שלא הביא דברי הע"ז בזה וסיים וז"ל אמנם נ"ל פשוט דגבי פלוימי"ן גם הט"ז מודה דמותר דלא חיישינן שמא יבא לאכלו בעין דהכל יודעין בפירות שיש בו תולעים שאסור לאכלו דנתלשו במחובר וגם רוב העולם נזהרים שלא לאכול פלוימע"ן או דרוכ"ן בלי בדיקה שיפתחו אותם תחלה לראות אם יש בו תולע והוי האיסור ניכר דמותר למכור ג"כ וכו' עכ"ל וכן נוהגין במקומינו שעושין יי"ש משזופים שהם מלאים תולעים וסדר מלאכתן שנותנין הרבה שזופים בגיגית גדולה ועומד שם כמה ימים עד שהציר זב מהשזופים להגיגית ונעשה כמו חומץ והוא מלא תולעים ורוחשין בתוך הגיגית הנה והנה עושין ממנה יי"ש ואין שום אדם מפקפק בזה מעולם ועי' בשו"ת חקרי לב חלק א' מיו"ד סי' נ"ג ונ"ד באריכות מזה ועי' בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' כ"ז ובס' בית הרואה דף ל"ט ע"ב ובמחזיק ברכה אות ט"ז (ועי' בדברינו להלן ס"ק ק"מ):

ומ"ש הפת"ש מתשו' פנים מאירות שמותר לעשות יין מראזיני שנמצא בו מילבי"ן ולסנט בבגד עב עי' בשו"ת טוטו"ד קמא סי' קכ"א שנשאל ג"כ בענין זה וכ' שם דאם כי דעת הפרמ"ג להחמיר בזה (נראה דכוונתו לדברי השפ"ד ס"ק ל"ג) מ"מ לדינא אין להחמיר דהוי ס"ס שמא נימוחו (ועי' בדברינו להלן ס"ק קל"א) ושמא לא יצאו דרך המסננת ועכ"פ כשעשה יין לצורך קידוש לדבר מצוה אין להחמיר עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש מתשו' בית יעקב שמותר לתת גדגדניות מתולעים בתוך יין ע"י כיס קטן וכו' עשפ"ד ס"ק ל"ג שכ' וז"ל ודע שכמיהין יבישים שהם מתולעים בודאי יש לעיין אם שרי לכרוך בבגד פשתן וליתן בתבשיל לתקן התבשיל וכו' יראה דאסור לעשות כן וכו' ומ"מ אין לגעור במי שעושה כן ע''י בגד עב מאוד שלא יצאו דרך נקבים עכ"ל אמנם יעוין בדבריו בפרמ"ג או"ח סי' תנ"ג בא"א סוף סק"ג שכתב בפשיטות לענין כמיהים יבישים מתולעים שמותר לעשות כן רק שיברור קודם כל מה דאפשר עיי"ש:

(סז) וה"ה במלח. עבאה"ט מ"ש פי' שבאי התולעים מעלמא ועשפ"ד ס"ק ט"ז שכ' דנ"מ דלא הוי ספק אלא ודאי דבקמח שיש עוד ספק הוי ס"ס משא"כ במלח עיי"ש ועפר"ח סוף ס"ק י"ז שכ' דאף אם הוא מונח בכלי אסור לכ"ע דבודאי מעלמא קאתי עיי"ש אמנם יעוין בשלחן גבוה שהתפלא על גוף דברי הש"ך דא"א לומר דמיירי בתולעים דאתי מעלמא דא"כ מה למימרא דפשיטא דאסורים וגם מלשון הרא"ש לא משמע כן עיי"ש וע' באורח מישור סק"ז שהשיג לגמרי ע"ד הש''ך במה דפשיט לי' דבמלח לא יגדלו התולעים לעולם ואם נמצא תולע בודאי מעלמא קאתי דז"א כי עמד על המחקר והגידו לו שראו דכשהמלח עומד בלחלוחית ונמס המלח מעט אז יגדלו בו התולעים ומ"ש הש"ך ראיה מש"ס בכורות ג"כ אין ראי' דשם לא נזכר רק שאינו מסריח אכן לענין להתירו למכרו לעכו"ם אין לסמוך ע"ז כי באמת שכיח ומצוי יותר שלא יתגדלו התולעים בהמלח רק מעלמא קאתי עיי"ש (ועי' בדברים להלן ס"ק ק"ב) וע' בחידושי הרז"ה שכ' דבמלח אין שום צד היתר מכירה לעכו"ם דבקמח כיון דאין אוכלין אותו כמות שהוא חי רק לאחר האפיה ויש ספק שמא נימוחו התולעים ע"י עשיית הלחם והאפי' א"כ אף אם ימכרנה לישראל אין האיסור ברור משא"כ במלח שהוא נאכל כמות שהוא חי עם הפת או עם הצנון וכיוצא בודאי יש לחוש שימכרנה לישראל עיי"ש:

(סח) שאינו משקה. עי' בס' תוספות ירושלים שעמד על המחקר במשקה הנקרש אי דינה כמאכל לענין זה וציין למשניות פ"ג דטהרות ולש"ס מנחות דף ל"א עיי"ש:

(סט) ואסור למכרו לעכו"ם, עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קס"ב שנשאל בעכו"ם א' שמכר לישראל כ"ז שקים קמח בזול קצת פחות משער שבשוק והלך לו לדרכו ואח"כ פגע בהישראל הקונה וסיפר לו לפי תומו איך שהי' מוכרח למכור את הקמח בזול מחמת שירא שלא יתקלקל שמצא כמה פעמים בהקמח מילבי"ן רוחשים ונשאל אם מהני מסלפ"ס בזה להחמיר ואת"ל דמהני מה דינו לענין למכרו לעכו"ם ועיי"ש במה שכתב בזה וכ' דזה פשוט דבשאלה זו אין מקום להסתפק כלל להחמיר כיון שכבר יצא הקמח מאח"י לא מהני מסלפ"ת לאסרו אמנם לענין אם אמר כן קודם שיצא מתח"י באופן דמהני מסלפ"ת להחמיר אם מותר למכרו לעכו"ם וכ' דכיון דכ' הש"ך לעיל סוף סי' נ"ז דהיכא שיש בלא"ה צדדים להקל יש להתיר למכרו לעכו"ם ה"נ בענין המילבי"ן שבקמח כיון דבלא"ה דעת הכו"פ להלן סי' ק' דאין להחמיר וגם דעת כמה פוסקים דמה שפירש התולע בתוך הקמח עצמו אין איסור ע"כ יש לסמוך עליהם עכ"פ לענין זה דמותר למכרו לעכו"ם אפי' הרבה ביחד עיי"ש:

(ע) למכרו לעכו"ם. עבאה"ט ופת"ש מ"ש מבט של הש"ך בנקה"כ והפנים מאירות לאסור למכור קבא קבא וכו' ועי' במנח"י כלל מ"ו ס"ק ל"ד מ"ש בזה וסיים דבהפ"מ יש לסמוך על הט"ז למכרו מעט מעט לעכו"ם עיי"ש ועמ"ז סק"ח ובד"ה עוד) שכ' דאף שבנו של הש"ך בנקה''כ והפר"ח מפקפקים אם מותר למכור לעכו"ם מעט מעט וי"מ המנהג להקל ועיי"ש בשפ"ד ס"ק י"ז שכ' דבמלח דבודאי מעלמא קאתי ולא הוי אלא חדא י"ל דאסור למכור אפי' מעט מעט וכן בקמח אם פירשו ודאי כגון שהורק מכלי אל כלי ופירשו לחוץ ג"כ ליכא אלא חד ספק י"ל דאסור כאמור ומ"מ המנהג להקל בין במלח ובין בקמח אף בכה"ג וכ"ז הוא במקום שקונין פת מעכו"ם אבל במקום שאין קונין פת מעכו"ם לכ"ע שרי לאפות פת ולמכור לעכו"ם ובס"ק שאח"ז כ' דאין לאסור למכור קבא קבא לעכו"ם דקרוב לודאי הוא שהעכו"ם לא יחזור וימכרנה לישראל ויחזיק לעצמו אך כל זה דוקא למכור קבא קבא אבל הרבה ביחד אסור עיי"ש וכ"כ בכנפי יונה לדינא דכיון דמה"ת נתבטלו התולעים בס' בהקמת ובהמלח ואין איסור רק מדרבנן משום דהוי ברי' ע"כ בכה"ג כיון שיש בו הרבה סניפים וצדדים לקולא יש לסמוך על המתירין למכור לעכו"ם קבא קבא עיי"ש ועי' בחידושי הרז"ה (מהגאון מ' וואלף אלעסקר ז"ל) שכ' דהעיקר לדינא דקמח מותר למכרו לעכו"ם דאיכא ס"ס שמא לא פירש ואת"ל שפירש שמא נימוח בשעת האפי' ובטל אפי' ברוב