דרכי תשובה - ג רח

מדבריו דכל ששאב מבור לכלי הוי ודאי פירש ואסור ור"ל דאפי' ראו שלא פירש על דופני הכלי כלל אפ"ה אסור דמה שבא התולעת מבור לכלי מחמת השאיבה הוי כמו פירש ממקום רביתייהו וסיים וז"ל ע"כ נראה לי להיות הענין איסורא דאורייתא יש לחוש לדעת האו"ה ולא מיבעיא אם שאב שהכניס הכלי במים ומלאו דאסיר וכו' אלא אפי' מילא הכלי מהבור דרך צינור באופן דלא נגעו המים בדופני הכלי מבחוץ ואין חשש שקדם השרץ למים אפילו הכי אסור משום דלא הוי מקום רביתייהו וגם הדעת נותן דשרצים המתהוים בהבל הארץ וקרקעות לא מקרי רביתייהו בכלים וכו' עכ"ל ועמ"ז סק"ה:

(יד) אסור לשאוב בכלי. ר"ל ואפי' בדיעבד אסיר. שפ"ד סק"ד מהש"ך. ועיי"ש במ"ש בזה:

(טו) לשאוב בכלי עבאה"ט ומ"ש מהש"ך דה"ה ליקח מים ביד אסור ר"ל דלא תימא דוקא במנא כיון שאין נראה כ"כ יש חשש שמא פירש לדופני המנא ואין רואה משא"כ ביד ולזה קמ"ל דגם ביד יש לחוש שמא פירש קצת ע"ג היד ואין רואה. שפ"ד סק"ה, (ועי' בדברינו לעיל ס"ק י"ב) ועי' בדברי שאול ויוסף דעת ריש סי' זה שהקשה ע"ד הש"ך הנזכר מקרא שופטים ז' ויורד העם אל המים וכו' ויהיה מספר המלקקים בידם אל פיהם ואיך שרי וכתב דצ"ל שראו בידים שלא היו שם תולעים עיי"ש ומבואר מזה דאפי' בשותה מים מנהר שמוחזק בתולעים בידו או בכלי אם רואה בהמים שבידו או שבכלי שאין בו שום תולע מותר לשתותו בלא סינון אך זה פשוט לפענ"ד דאין כל המקומות שוין ואין כל אדם שוה בזה דדוקא אם לא הוחזקו שם בתולעים קטנים או עכ"פ באדם שחוש הראות שלו חזק שגם אם היה תולע קטנה היה רואה אותה אבל בלא"ה אין להקל וה"פ:

(טז) בכלי. עבאה''ט מ"ש בפלוגתת הש"ך והט"ז בנתגדלו התולעים בכלי גדול אם מותר לשאוב בכלי קטן מהגדול ומ"ש דלהט"ז גם לשאוב בכלי קטן מכלי גדול אסור עמ"ז סק"ה שכתב דכל החשש הוא רק שמא ע"י שאיבה באו תחלה ע"ג דופני הכלי בחוץ או באו בפנים קודם למים לפ"ז גם להט"ז הא דאסור לשאוב מכלי אל כלי דוקא כשאין רואה דחיישינן שמא פירש לחוץ או שמא פירש לדופן הכלי בפנים קודם למים אבל אם ראו שלא פירשו ולא באו קודם למים שרי עיי"ש (וע"ל ס"ק מ"ד) ועי' בפלתי סק"א שהעלה להחמיר כהט"ז משום דלענין השאיבה אין חילוק בין ביר לכלי וכמו שאסור לשאוב מבור כן אסור לשאוב מכלי עיי"ש ולפ"ז אפי' אם ראו שלא פירשו ולא באו קודם למים ג"כ אסור. אמנם לדינא עי' בבינת אדם שער או"ה סי' ל"ד אות נ' שהשיג על הכו"פ והעלה דהעיקר כדעת הש"ך דגם לשאוב בכלי שרי וכ"כ בפנים הס' בחכמת אדם כלל ל"ח סעיף ג' דכנתגדל בכלי מותר לשאוב בכלי דאע"ג שיפרש לאחורי הכלי השני זה לא מקרי פירש ועיי"ש עוד בבינת אדם שכתב דאפי' אם נתייבש הכלי מבחוץ ואין שם שום משקה והתולע רוחש מחוץ לפנים מוזר עיי"ש ועי' בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' כ"ט אות ב' שהביאו וכתב דמשמעות דבריו דאפילו אם רואה כזאת זמן רב אחר השאיבה אין איסור משום דדופן חיצון של הכלי הוא כמו הפנימי שיש שם משקה והכל חיבור אחד והשיג עליו כי היא קולא גדולה ואין לזה ראיה מהפוסקים דאף הני דלא ס"ל כחומרות הט"ז ולדידהו א"צ שום בדיקה מבחוץ מ"מ די לומר דלא חיישינן לזה וכשיש משקה מבחוץ שפיר הוי כדין שיש משקה מבפנים ורחישתן היינו רבותייהו ולא חיישינן שמא נפרשו לחוץ אחר שנתייבש כמו דאין חוששין בפנים דילמא פירש לאחורי הכלי אבל אם רואה כזאת באמת שנתייבש מבחוץ והתולע רוחש ביבשה במקום ההוא בודאי יש לאסור אמנם באמת גם בגוף הדבר שהחליט הח"א כהש"ך והבמיט דעת הט"ז לא נכון הדבר להקל כ"כ נגד הט"ז ועיי"ש עוד כ' ממשמעות הפוסקים בתוחב כלי גדול מעט באורכה באופן שיש בגובה הכלי מצד כלא נתחב מרחק רב ממקום המשקין שבצד המעט שנתחב בהכלי הראשון ולפעמים יש שטח רב בשוה כגון אם הכלי הוא מד' דפנות שנים רחבים ושנים קצרים ובחלק הגדול שלא נתחב יש דופן קצר ושוה ואם מחלק המעט שנתחב במשקין נפגשו התולעים בכל דופני הרחבים ורוחשים ג"כ על הדופן הקצר הדבוק לב' דפנים הרחבים וא"כ אף אם מה שמהמשקים לכלי דינם כבפנים להכלי מ"מ ע"י רחישתן בדופן הקצר שאינו רואה פני הדפנים הרחבים יש לאסור כמו במשקין שבפנים הכלי כשפירשו לאחורי הכלי או על שפתיו אך כל זה הוא כשראינו שפירש על דופן הקצר הנ"ל וכאמור אבל מסתמא כל זמן שלא ראינו כזאת אין חוששין דלאו היינו רביתייהו להתרחק הרבה ממשקין שנתהוו מכלי כמו דלא חיישינן לזה ממשקין שבפנים של הכלי עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סי' תקל"ו מה שפלפל בדברי הט"ז והש"ך והכו"פ והבינת אדם הנ"ל:

(יז) ולשתות מהם. וכן צריך לזהר שהמים הידועים ומוחזקין שיש בהם תולעים אסור לשרות בו בשר או להדיח בו דבר מאכל בלא סינון כיון דהתולעים נדבקין במאכל. חכמת אדם שם סעי' ו':

(יח) ואם פירשו. עט"ז ריש סק"ו ומבואר מדבריו דר"ל שפירש לגמרי אבל בפרישה כל דהוא לדופן מבחוץ ממשקה שבתוך הבור או הכלי לא נאסר דזה לא דמי לתולעים שבפירות דגם בפרישה כל דהו יש איסור דלקמן סעי' ד' עיי"ש והנה יש לעיין לפענ"ד בתולעים שבמשקה מה הדין אם פירש רובו לדופן מבחוץ אי אמרינן בזה רובו ככולו או דלמא דכל שנשאר עכ"פ מיעוטו בדופן הבור או הכלי בפנים לא הוי בכלל פירש לחוץ (ועי' בפרי תואר סק"ח) ולפמש"ל (ס"ק מ"ט) מהכנפי יונה דפשוט הוא דפירש לאויר העולם אמרינן דרובו ככולו נראה דה"ה כאן:

(יט) פירשו. עט"ז וע' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"ס שנשאל בדבר התולעים הנמצאים במים ואי אפשר להסירם גם ע"י סינון מחמת קטנן ויש חשש כיון שדרכם לפרוש לדופן הבור הו"ל פירש וכ' דכיון שכן דרכם לפרוש ולחזור לתוך הבור לא חשיב פירש כיון שגם לשעת פרישתן דעתם לחזור לתוך הבור עיי"ש:

(כ) כגון לאחורי הבור. עבאה"ט ומה שסיים דלפעמים נמצא בכלי ששפתו רחב יש חסרון תיבת סיום דברי הש"ך שכ' ואין לחוש שפירשו על שפתו:

(כא) על שפת הכלי. ע' בס' צמח צדק החדש סק"ה שכ' דאלו הכלים שסמוך לשפתן יש להם שיפוע קצת בפנים אותו השיפוע דינו כמבפנים דכיון דמחזיקין מים היינו מקום רביתייהו ולא נקרא שלא מקום רביתייהו אלא השפה ממש שאינו מחזיק מים כלל עיי"ש:

(כב) אע"פ שחזרו אסורים. עי' בס' יד דוד הספרדי בהגהות הטור אות ח' שכ' מהס' משחא דרבותא דאם לקחו מים שיש בהם תולעים ולא סינן ובישל בהם תבשיל או עשה בהם מעשה קדירה דנאסר התבשיל ולא מהני ס' דהתולעים יש להם דין בריה דאפי' באלף לא בטיל עיי"ש וכ"כ בחכמת אדם שם סעי' ה'. וכ' שם דלא אמרינן דכיון דמה"ת בטל בס' ורק מדרבנן לא בטל משום דהוי ברי' א"כ יש לתלות דנימוחו התולעים דז"א דכיון דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אכן אם אינו מוחזק בתולעים או שיש ספק ואפשר שהתליעו בכלי יש להתיר בדיעבד מטעם ס"ס עיי"ש. ועי' עוד ביד דוד באות שאח"ז שהעתיק עוד מתשו' שדה הארץ חיו"ד סי' ד' באשה שנתנה מעט מים בקדירה בלתי סינון ובמים הללו מוחזק כמה פעמים שנמצא בהם תולעים, וכ' דאם על הרוב אין בהם תולעים בהמים יש להקל להתיר התבשיל ע"י בדיקה אם לא נראה לעין איזה תולעת עיי"ש:

(כג) ומסתמא אין לחוש שמא פירשו. עשפ"ד סק"ד ובס' צמח צדק החדש סק"ו שכ' דאף שהכלי מלא מים עד סמוך לשפתה ונמצא שהתולעים קרובים אל השפה אפ"ה לא חיישינן שמא פירשו על השפה או אחורי הכלי וחזרו ועיי"ש בצ"צ מ"ש עוד בזה ועי' במהר"ם שיק על המצות מצוה קס"ה אות ב' דכל זה בספק ואין מקום לעשות ספק שמא פירשו אין לחוש בסתמא אבל אם הוא באופן שיש מקום לעשות ספק שמא פירשו למקום דלאו היינו רביתייהו הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא עיי"ש (וע"ל בס"ק שאח"ז):

(כד) אין לחוש שמא פירשו. עפר"ח סק"ה מה שהקשה על לשון המחבר