דרכי תשובה - ג רה

אמנם יעוין בס' מעשה רוקח הספרדי על הרמב"ם בפ"א מהלכה מאכלות אסורות הלכה ה' שכ' דח"ו לעשות את הש"ך כטועה והביא ראיות דיש באפשרי שאחר שבלעו יצא מהבני מעיים ובא לו לבית הרחם ע"י מכה שהיתה באותו מקום א"נ י"ל שלא בלעו דרך פיו אלא לבית הרחם עצמו מבחוץ נכנס ובא לו ואין זה פלא דבדגים גדולים יתכן בשופי או נאמר שסוד ה' ליראיו והם ז"ל היו יודעים שאפשר לדג להביא בליעתו לבית הרחם עיי"ש באריכות אכן בשו"ת דברי מנחם סי' ל"ז הביא לשון התוספתא שמבואר להדיא כדעת הט"ז להחמיר ולאסור בנמצא בבית הרחם וכדעת הפר"ח עיי"ש באריכות:

סעיף י (פג) במעי דג טהור אסור. עבאה"ט ומ"ש דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל עי' פר"ח ופר"ת סוף סי' זה שהעלו לדינא דאף שאכלו בלעיסה לא שרי אא"כ שהה במעיו כדי עיכול שהוא מעל"ע שלם ובפר"ת כ' דאם הוא בתוך מעל"ע לא יצא עכ"פ מידי ספיקא דאורייתא עיי"ש ועי' בכנפי יונה שכ' דכ"ז בידעינן בודאי ששהה במעיה מעל"ע אבל בספיקו כגון אם לא ידעינן זמן שבלע אותו תולין מספיקא להחמיר ככל ספיקא דאורייתא עיי"ש וכתב בפר"ח שם דכ"ז הוא רק אם לא יצא עוד דרך בית הרעי אבל כל שיצא דרך בית הרעי אע"פ שהוא בתוך מעל"ע שרי דזה הוכחה שכבר נתעכל עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט דכשהוא שלם לא חשיב כמעוכל עפר"ח שם שכ' דכ"ז כשלא יצא עדיין דרך בית הרעי אבל כשיצא דרך בית הרעי אף שהוא שלם שרי דבודאי כבר נתעכל עיי"ש אמנם בכנפי יונה העלה דאם נראה לפנינו דעדיין שלדן קיימת הרי סימן שלא פעל בו כח העיכול כ"כ ואף אם נשתהה במיעיו זמן מרובה ויצא דרך בית הרעי אסור עיי"ש:

והנה בש"ע ובמפרשים לא נזכר מה הדין בנמצא הדג טמא במעי הטהור שלם באופן שניכר שלא נתעכל ושהה במעיו מעל"ע אם יש לאסור הדג מטעם שנכבש בתוכו הטמא. וראיתי בדברי שאול ויוסף דעת דפשיטא לי' דבנשתהה בתוכו מעל"ע דאסור מטעם כבוש ועיי"ש במ"ש בעובדא שנמצא בדג טהור שרץ טמא הנקרא רא"ק שלם עם הצפרנים ולא נודע כמה הי' במעיו ואולי נכבש בתוכו מעל"ע ואסר המורה הדג דספק כבוש אסור והוא ז"ל מפקפק דלכאורה י"ל דאוקמינן הטמא בחזקת חיים וי"ל דנח נשתהה לאחר מותו מעל"ע וא"כ הדבר תלוי אי יש פליטה בבע"ח אבל לדינא סיים גם הוא להחמיר עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קנ"ד שנשאל בדג שנמצא בתוכו שרץ הנקרא זשאב"ע והיה מונח מעל"ע בתוכו אחר מיתת הדג והורה הרב להטריף וקמו עליו עוררים שבחנם הטריף דלא הוי כבוש כיון דהוי נטל"פ וכו' והוא ז"ל השיב שיפה הורה בזה דמה לי אם הי' כבוש מבחוץ בדבר צלול שיש בו טופח כדי להטפיח ומה לי אם כבוש מבפנים ואדרבא באופן שהדבר טמא הוא מבפנים גרע טפי דאין לו אויר המקרר והחום בפנים מסייע אל הכבוש. ומ"ש המערער דהוי נטל"פ ג"כ אינו דמי יודע זה דהרי הש"ך כ' בסוף סי' ק"ז דרוב הפוסקים ס"ל דדברים המאוסים לא הוי לפגם וטעמם אוסר כו' לכן יפה הורה לאסור בזה עיי"ש אמנם לעיל סי' קמ"ז שם כ' בעצמו כדברי השואל כיון שלא הי' מים בפנים לא שייך דין כבוש עיי"ש ועי' בס' משמרת שלום בשפ"ד ס"ק י"ד בהערות הגאון מבערזאן נ"י שמצדד ג"כ להקל בזה כיון שבמקום שהי' השרץ בפנים לא הי' מים רק לחלוחית בעלמא דבחלל הגוף ליכא רק לחלוחית בעלמא וזה לא מקרי כבוש עיי"ש ועי' בשו"ת מלחמות ארי סי' ס' בעובדא כזו ועיי"ש במ"ש בזה לדינא:

ומ"ש הבאה"ט דאם בלעו שלם אף שהוא מרוסק קצת לא חשיב כמעוכל עפר"ח שם דזה מוסכם לכ"ע דכ"ז הוא כשמצאו שלם במעיים רק שנתרסק במקצת אבל אם מצאו שנתמעך במעיים ואינו שלם שפיר חשיב כעפרא דעלמא אפי' הוא בתוך המעל"ע עיי"ש ועי' במ"ז סוף סי' זה דנשמר גם כן בלשונו וכ' אף שאח"כ נחסר קצת הוי כאיסור ממש עיי"ש ומבואר ג"כ מדבריו דדוקא בנחסר רק קצת וכאמור:

(פד) אסור. כ' בבה"י סק"ג הנה עכשיו אין אוכלין אף אם נמצא דג טהור במעי דג טהור משום מיאוס ונפשם קצה בהם אך יש נפקותא בכל זה לענין אם נתבשל אותו דג טמא עם דג טהור או' בשאר דבר היתר דאוסר כדין שאר איסור שנתבשל עם היתר ואע"פ שהוא מאוס לא מקרי נטל"פ ואסור עד ס' כשאר איסור עיי"ש. אמנם יעוין בדברינו להלן בסי' שאח"ז ס"ק (כ"ד) מ"ש מדברי האחרונים דדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם הוי נטל"פ ואינו אוסר התבשיל וע"ל סי' ק"ג ובדברינו שם (ס"ק ט'):

פד סעיף א (א) שרצים. הנה בש"ע כאן לא נזכר רק דין שרץ המים ודין דתולעת הפירות. ועי' ברמב"ם בפ"ב מהלכ' מאכלות אסורות שחשב עוד כמה מיני שרצים דהיינו שמנה שרצים האמורים בתורה שהם החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. וחוץ מן השמנה יש עוד שרץ הארץ כגון נחשים ועקרבים וחפושית ונדל וכיוצא בהם. וגם יש מיני תולעים שנבראים באשפות ובגופי הנבילות כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינם נבראים מזכר ונקיבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהם. ומבואר שם דנשתנו שמנה שרצים הנ"ל משאר שרצים בשיעור אכילתן לענין חיוב מלקות דבכל השרצים חוץ מהשמנה הנ"ל הוי שיעורן בכזית ככל איסורי תורה אבל בשמנה שרצים הנ"ל הוי שיעור אכילתן בכעדשה וכ' שם בהלכה ח' בד"א דהוי שיעורן בכעדשה דוקא כשאכל מהן לאחר מיתתן אבל אם חתך אבר מן החי מא' מהן ואכלו אינו לוקה עליו עד שיהיה בו כזית בשר עיי"ש ועי' במנחת חינוך מצוה קכ"ב שהביא פלוגתת רש"י ותוס' עם הרמב"ם לענין אם אבר שלם משרץ שהוא פחות מכשיעור דלדעת רש"י ותוס' אם תלש ממנה אבר שלם לאחר מיתה יש חילוק בין שאר שרצים ובין שמנה שרצים דבשאר שרצים אפי' באבר שלם אינו חייב אלא בכזית אבל בא' משמנה שרצים אם תלש ממנה אבר שלם חייב אפי' בפחות מכעדשה בין מן החי ובין מן המת ודעת הרמב"ם דבשמנה שרצים אף אם אכל ממנה אבר שלם אם הוא משרץ מת חייב בכעדשה ובתלוש מן החי בעינן כזית דוקא וכ' דבתוה"ב הארוך מבואר דעל אברי השרץ חייב בכל שהוא והוא כדעת רש"י ותוס'. ועיי"ש עוד מ"ש לענין אם