דרכי תשובה - ג קצו

אינו עור רק שריון קשקשים הוא לבוש אבל אם לאחר שקלפו הקשקשים בכלי בחוזק יד לא נשאר עור תחתיו לא מהני דמזה נראה דכל מה שנקלף לאו קשקשים הוא אלא עור דג הוא ואסיר עיי"ש לדרכו (ועי' בדברינו בס"ק שלפ"ז):

(יב) בכלי. עפת"ש מ"ש מהנו"ב ותשובת שיבת ציון ותשובת בגדי כהונה לענין הדג שקורין שטיר"ל שאין הקשקשים נקלפים אא"כ הניחו במים שיש בו אפר ועי' בתשובת תשובה מאהבה חלק ג' סי' שכ"ט מ"ש לחזק הפסק הזה של הגאון הנודע ביהודה ומדחה דברי הרב השואל שרצה להחמיר בזה עיי"ש וע' בישועות יעקב שם מ"ש בזה וכ' דהא ודאי אם נשרו הקשקשים מחמת המי אפר והעור שעל הבשר נשאר תחת הקשקשים בשלימות הו"ל קשקשת גמורה וכשר דלא גרע מי אפר מכלי אך אם לפעמים ע"י הרותחין או מי אפר נשרו הקשקשים אבל חסר תחתיו מעור הדג שנקלף ביחד עם הקשקשים שנשרו אז לא מהני ואסור עיי"ש (וע"ל בס"ק שלפ"ז ולהלן ס"ק י"ג). אמנם יעוין בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' מ"ה שהרבה להשיב ע"ד הנו"ב שהתיר גם כשנקלפים ע"י רותחין ובאפר דאין להמציא קילא באיסור תורה רק ע"י ראיה ברורה וחזקה שאין עליו תשובה וראיות הנו"ב אינם מוכרחין עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת הר המור (מהגאון מהר"מ בנעט ז"ל) סי' י"ב שהשיג ג"כ ע"ד המקילין בזה שאין ראייתם נכונה וסיים יצאתי מגדרי כדי לאפרושי מאיסור וכו' עיי"ש ועי' מזה בשו"ת שואל ומשיב קמא חלק ג' סי' נ"ד ועי' בשו"ת שבסוף הס' גדולי טהרה סי' ג' שנשאל אודות הדג הנקרא אאל וכ' שם דמה שהקילו קצת אנשים במדינה ההוא לאכול אותו על שסמכו על ספר א' מספרי הטבע מחכמי העמים שכתב שיש לו קשקשים אין לסמוך על זה דאף אם הוא כן שמא אין יכולין להנטל אלא ע"י קריעת העור וידוע דבענין זה לא מקרי קשקשים אלא אם נוטלין בלא קריעת העור וכן אין לסמוך על מה שכ' הנו"ב דאם מניח אותו במי אפר והקשקשים נקלפים שפיר דמי דידוע שיצא עוררין על הוראה זו ואותן אנשים המקילין הם יחושו לעצמם וקורא אני עליהם מ"ש הר"ש סוף אהלות בואו ונלך אצל חכמים שמא התירו להם חזירים עיי"ש ועי' בס' מלאכת שמים על דיני סת"ם כלל ב' בבינה סוף סק"א שהביאו וכתב שלא היה צריך לכל דבריו כי מבואר להדיא בב"י בשם הגהות ש"ד שהדג הנזכר טמא הוא עיי"ש ועי' בנחל אשכול הלכות סימני בהמה חו"מ סי' כ"ג:

(יג) אם א"א לקלפן וכו'. עי' בשו"ת הר המור שם מ"ש בביאור ענין זה והוא כי בכל הקשקשים של הדגים שלפנינו אנו רואין אם כי הוא דבוק לאחוריו ויש לו בית מושב בעור הדג שהקשקשת תקועה בתוכה על כל זה הנה יש לו רווח לצד פנים שאינו דבוק ועי"כ הן נפשטין מעור הדג משא"כ בדגים טמאים אין לו רווח בשום צד רק בהעור מכל סביביו וא"א לקלוף הקליפה כ"א כשחותך או קורע העור המחברו מסביב עיי"ש באריכות אבל לפמש"ל (ס"ק י"א) מהישועות יעקב לא תלוי כלל אם הוא דבוק בהעור בכל סביביו אלא אם אפשר לקלוף הקשקשים וישאר תחתיהן עוד עור שלם המפסיק בין הקשקשים ובין בשר הדג וכל שנשאר תחתיהן עור שלם המפסיק גם אם הם דבוקים מכל סביבותיהם בעור ואי אפשר לקלפן אלא ע"י קריעת עור העליון שפיר דמי ומהני (וע"ל בס"ק שלפ"ז):

(יד) וקשקשת אחר. עש"ך סק"א שכתב דלא חיישינן שמא הי' דג זה עם דגים טהורים ונדבק בו זה הקשקשת ועיין בפר"ח סק"ב שכתב דכ"ז אם נדבק בו זה הקשקשת יפה ונראה מענינו להדיא דמגופו הוא אבל בלא"ה כל שיש לחוש שמא קשקשת זר נדבק בו מדג אחר אסיר מספק דבשל תורה הולכין להחמיר בכל ספק אך כל זה הוא בלא היה לו רק קשקשת אחת וכאמור אבל אם נמצא בו הרבה קשקשים אין חוששין שמא מדגים אחרים הם עיי"ש וכ"כ בשפ"ד סק"א ובשלחן גבוה סק"ג לדינא עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ט' ועי' בספר כתנות אור על התורה פ' ראה:

(טו) ואפי' אין לו עתה. עבכנה"ג בהגהות ב"י אות י' שכתב שדין זה דאין לו עתה ועתיד לגדל לאחר זמן קאי אתרווייהו אסנפיר ואקשקשת עיי"ש ועי' במחזיק ברכה אות ז' (בד"ה והנה הרב) מ"ש בזה:

(טז) שהיה לו וכו'. עי' בערוך סוף ערך אקונס שכתב שאין לסמוך להתיר דגים המשירין קשקשותיהן אלא דוקא בידעינן ומכירין בהם ומוחזקין ביד דייני ישראל שמשירין קשקשותיהן בשעה שעולין מן הים עיי"ש ועי' בפחד יצחק אות ד' ערך דגים שהעתיק שם תשו' מרב גדול א' שהביא דברי הערוך הנ"ל שנסתפק במ"ש ומוחזקין ביד דייני ישראל אם ר"ל הדיינים היושבין על מדין או שהוא ט"ס וצ"ל דייגו וכתב דבודאי כוונתו דייני ישראל שבכל עיר ועיר אבל לא מהני קבלה מעיר אחד לעיר אחרת ועיי"ש במה שנשאל על דבר הדג הנקרא סטוריו"ן שבק"ק פיורד"א אוכלין אותו שאומרים שקבלה בידם כי משיר קשקשיו במים או תיכף אחר בואו אל הרשת ואף שיש עוד מין דג שדומה לו שהוא טריפה ואין לו קשקשים עכ"ז סומכין על האומרים כי יכירו וידעו להבדיל בין הטמא להטהור אבל החסידים ואנשי מעשה הצנועים מושכין ידיהם באומרם. שא"א להכיר ובק"ק קרומינ"ה נהגו בו תמיד איסור עוד לפני הגאון מהר"נ איגרא ז"ל ולא רצה להתירו כי לא הי' ברור לו שישיר הקשקשים במים וגם אין מכיר ומבחין בין שני המינים האלו וספק דאורייתא לחומרא ונשאל בעובדא שאירע ששלח נגיד א' מק"ק פיורד"א לנגיד א' שבק"ק קרומינ"ה חתיכות הסטוריו"ן ולזה בא שאלת השואל אם יוכל אנשי ק"ק קרומינ"ה לסמוך על מסורות ק"ק פיורד"א והשיב דהסומך עצמו להקל בזה בק"ק קרומינ"ה הפסיד והרוצה להתחכם ולומר דהמנהג דק"ק קרומינ"ה הוא מנהג בטעות הוא טועה דאיסור גמור הוא ולא מנהג בטעות דדגים המשירין קשקשותיהם במים אי אפשר שלא ישאר בהם חד או תרין קשקשים וסטוריו"ן כמה פעמים נבדק לכרכו בבגד או להשימו בכלי מלא מים נקיים ולא מצאו עליו עד אחד לא תחת לחיו ולא תחת זנבו א"כ איסור גמור הוא לאכלו ובני ק"ק פיורד"א שמתירין אותו אין לנו לסמוך על קבלתם כלל עיי"ש באריכות:

(יז) והשירן מיד בעלותו ליבשה. כ' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ע"ד וז"ל מנהג פשוט הוא בכל ישראל לאכול דג בעל החרב הנקרא בלע"ז פוש"י אושפאד''ה אע"פ שאין לו קשקשת מפני שאומרים שבשעה שעולה מן הים מחמת כעסה מתנועעות ומשלכת קשקשותיה וכו' ושמעתי ששר אחד משנה למלך שאל את מו"ר ע"ז וכו' מה עשה מו"ר הוליכו לבית המצודה במקום שצודין הדג הזה ולקח כמו אמה בגד שחור והניחו במכמורת שהיה צדין דג זה וצדו אחד מהם ואחר שצדהו הסיר הבגד השחור ומצאו מלא קשקשים והראה למשנה למלך אז אמר אתם אמת וקבלתכם אמת וכו' עכ"ל