דרכי תשובה - ג קצה

סנפיר וקשקשת לא תאכלו אינו עובר מה"ת ואינו חייב רק בידוע בודאי שאין לו סנפיר וקשקשת עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' ע"ט (ס"ק א') ולהלן סימן ק"י (ס"ק ר"ה) מ"ש שם בשם החוו"ד ומהרי"ט אלגאזי והפרמ"ג ואכ"מ:

(ד) כל שיש לו סנפיר וקשקשת. עי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' קמ"ט שנשאל במין דגים שנמצאים במקום א' הנקראים באבקי"ס שיש להם סנפיר וקשקשת ורצה המורה לאסרם משום שנמצאים שמה כמין ההוא דגים טמאים כדמותם וצלמם רק שאין להם קשקשת ויש חשש דאתי לאחלופי והשיב דאף דבעופות אשכחן כה"ג בש"ס שגזרו איסור על עופות טהורות מפני שנמצאים טמאים הדומים לאלו מ"מ בדגים אין להחמיר ואין לנו להוסיף חומרות לאסור דבר שמפורש בתורה ובדברי חז"ל להיתר רק שיש להכריז ולהודיע ברבים שיהיו זהירין היטב שלא יחליפו וישגיחו היטב אם יש להם קשקשת עיי"ש:

(ה) שיש לו סנפיר וקשקשת. עפר"ח ס"ק י"ד ומ"ז סק"ב (בד"ה כתב) ובשפ"ד סק"ג שהביאו מדברי הש"ס ע"ז דף ל"ט ע"א וברא"ש שם דכל דאית לי' סנפיר וקשקשת אין נ"מ באיזה תמונה הוא הדג בין אם הוא בצורת דג או שהוא בצורת בעל קומה כחיות הים וכדומה דלא כיש טועים בזה ואמרים דבעל קומה אף שיש להם סנפיר וקשקשת אסורים דז"א עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ע"ה מזה עי' בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' סי' ה' שהביא ממתני' פרק י"ז דמס' כלים דדוקא כשהם כתמונת שאר חיות הוא דשרי אבל אם הוא כתמונת כלב אסור משום שהוא בורח ליבשה כשרוצים לצודו. ומה"ט כ' שם בעובדא שהביאו לפניו דג והי' כתמונת אדם בידים ורגלים ושאר אברים כבני אדם ואסרו כי בתמונת בני אדם אפי' רואין שיש להם סנפיר וקשקשת ה"ז טמא דמן הסתם הוא יוצא ברגליו לפעמים ליבשה עיי"ש ועי' בשיורי ברכה אות א' שהביאו והשיג עליו והעלה דכל שיש לו סנפיר וקשקשת אף שיש לו ידים ורגלים מותר בפשיטות עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק כ"ח):

ועיי"ש עוד בפר"ח שהביא ראיה דחיות שיש בים גם ביש לו קשקשת בלא סנפיר מותר ודלא כהמעדני מלך שהחמיר בזה דז"א דגם בחיות שבים נאמרה הלכה זו דכל שיש לו קשקשת בודאי יש לו סנפיר וע' בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ק"ב מ"ש בזה והביא ראיות לדברי הפר"ח בזה וסיים. דנהי דאין לסמוך להתיר לגמרי מ"מ יש לצדד לצרף להקל אם יש עוד צדדים אחרים כן נראה לפענ"ד עכ"ל:

(ו) סנפיר. עי' בשיורי ברכה אות ב' שכ' מהס' קרבן מנחה דדג שיש לו סנפירין ארוכים מראשו ולמטה שחופים את רובו כחגב והם עשוים לפרוח בים ואין בהם נוצה ולפעמים פורח למעלה מן המים. אפ"ה אם הי' לו קשקשת הוא טהור עיי"ש ולפענ"ד יש לעיין בזה דכיון שהוא יכול לחיות גם בלא מים שהרי חזינן שהוא פורח למעלה מן המים וא"כ אף שיש לו סנפיר וקשקשת לא מהני וע"ל (בס"ק שאח"ז) וצ"ע:

(ז) טהור עפר"ח ס"ק כ"ו (בד"ה דע) שהביא מדברי הש"ס מכות בדף ט"ז ע"פ פירוש הערוך דאף כשיש לדג סנפיר וקשקשת כראוי אינו שרי אלא כשנמצא במים אבל אותן הדגים הנמצאים בארץ אסור ולוקין עליהם משום שרץ השורץ על הארץ ומה"ט אמרינן בש"ס שם האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא אף שהוא דג שיש לו קשקשים וסנפירין וכשהיה במים היה מותר מ"מ זה הואיל ונמצא ביני כרבא דהוי גידולו מן הארץ אסור עיי"ש ועי' בתוס' במכות שם שכ' מר"ת דבניתא הוא מין דג קטן הנמצא במחרישה וכו' עיי"ש ועי' ברמב"ן בחידושיו לש"ס שם שכ' מהר"ת שבניתא הוא דג שגדל בתלם המחרישה שיוצא מן המים ועומד בתוך ארץ לחה וכיון דלפעמים רומש על הארץ לוקה משום רומש על האדמה ולקי נמי משום דג טמא עיי"ש ועי' בריטב"א שם שכ' שהוא דג שיש לו סימני טהרה ועיקר תולדתו מן המים אבל הוא חי וגדל במקום החרוש בלחות תלם המחרישה וכו' עיי"ש ועי' מזה בהקדמה לס' טיב גיטין על ש"א (מרגאין בעל בית אפרים ז"ל) באמצע ההקדמה שהוכיח כן דלכ"ע לא הוי האי בניתא בריה יבשה אלא שתולדתו מן המים עיי"ש לדרכו ועי' בס' אמרי שפר (מהרב הצדיק מו"ה שמואל זצ"ל מדאראג) שנדפס שם מה שנשאל בענין המנהג שנהגו אנשי מעשה שאין אוכלין המין דגים הנקראים שלייע"ן או ציגיינע"ר פי"ש ואומרים שיש בקבלה מהבעש"ט הקדוש זי"ע שיש עליהם חשש משום שרץ השורץ על הארץ ויש שאין נמנעים מלאכלן רק בקיץ בחדשי תמוז ואב אם יש שורש ומקור בש"ס ופוסקים לחומרא זו. וכ' דחומרא זו נובע מדברי הש"ס מכות שם כי רואין כמה פעמים בקיץ אשר דרך הנהרות להתמעט רגילין דגים הללו להטמין א"ע בטיט ולחות הקרקע והתוס' כ' שם דאף בדג שדרכו להיות טמון לפעמים בארץ אם נמצא לפנינו במים הוא טהור ואין אסור אלא אם נמצא לפנינו בארץ כנ"ל ולכן הואיל ודרכן להטמין בארץ רק בב' חדשים אלו ע"כ יש נמנעים מלאכלם בעתים הללו אכן אותן שמחמירים לאסרם לגמרי בכל השנה הוא ע"פ דברי הריטב"א במכות שם הנ"ל דמבואר מדבריו דאף בדג דעיקר תולדתו הוא מן המים אם הוא חי וגדל גם במקום החרש בלחות תלם המחרישה אף שיש לו סנפיר וקשקשת אסור לעולם אף אם נמצא כעת לפנינו במים ולדינא לא הכריע וכ' שכשנשאל מאחרים מענין זה הוא מסופק איך לפסוק הדין אם לחוש כלל לחומרא זו או עכ"פ רק בקיץ בב' חדשים הנ"ל ועיי"ש בדברי המגיה שכ' שם במוסגר וז"ל ואני זוכר שנשאל על דגים האלו הלכה למעשה ולא התירן עכ"ל וכשהייתי תחת צל כ"ק אדומו"ר הגאון הקדוש רבשכבה"ג מהרי"ש זצללה"ה משינאווא שא תי את פי קדשו מענין השמועה שאומרים שמקובל מהצדיקים שמדור שלפנינו שלא לאכלו ויש שהם נמנעים מלאכלו רק בב' חדשים תמוז ואב והגיד לי בשם רבו הגאון הקדוש רבשכבה"ג מו"ה שלום זצללה"ה מבעלז"א שבב' חדשים הנ"ל לא הי' אכלו ואשר שכל ענין המניעה מלאכלו אינו על פי דין כלל ואפילו בב' חדשים הנזכר לעיל אין חשש על פי דין רק שבב' חדשים הנזכר לעיל נמנעים מלאכלו מחמת שאז יש בהם ענין זהומא מחמת שהן פרים ורבים אז יש בהם תאות המשגל ביותר ע"כ נמנעים מלאכלם מחמת מיאוס אבל לא מדינא כלל ובשאר השנה גם הוא אוכל מהם בלי שום פקפוק עכתדה"ק:

(ח) וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו. והן קבועות בגוף הדג יותר מן הסנפירין שהקשקשים אינם זזין מאליהן אלא בידים אבל כל הסנפירין יכול לכשכשן פר"ח סק"א ופירש"י:

(ט) הקליפות. הם הקליפות העגולים שגלדה דומה לצפורן רמב"ן עה"ת פ' שמיני (בד"ה סנפיר) ועי' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ס"א בדג הנקרא שאטרי"א שצורת הקשקשים שלו הם כמין קנה וחדים כמחט וגובה להם ובולטים הרבה מעור הדג והאריך שם בזה. וכתב דכיון דקשקשת תרגום קולפין נראה שצ"ל דוקא כמו קליפי אגוזים וכמו קלף מה שאין כן אלו שהם בתמונת מחטין אף שנקלפים י"ל דאין זה מקרי סתם קולפין אמנם בסוף אות ד' מצדד דאם הי' נכתב כן בתורה קלפין הי' פשוט דבליטות אלו לא מהני אמנם כיון שבתורה לא נכתב קולפין רק בתרגום ובתורה כתיב קשקשת אינו מוכרע לאסור עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת דברי נחמיה חיו"ד סי' ט' מ"ש בענין זה ולדינא סיים דבמקום שנהגו בהם איסור בודאי אין להתיר ועיי"ש במה שפלפל בזה:

(י) ודוקא שהם נקלפים עבאה"ט של מהרי"ט שהביא מהבה"י דמין דג שקורין קארפי"ן בלע"ז שהוא מכוסה בעור דק מאוד ותחת העור הדק יש בו חדרים קטנים מרובעים ובכל אחד מהחדרים מונח קשקשת א' וא"א לקלפן רק בסכין מותרין הם באכילה עיי"ש ועי' בבה"י סק"א בם בכ' שכן הדין בדג שקורין אקני"ס ושכן הסכימו עמו חכמי ווילנא שהן מותרין עיי"ש ועי' בפר"ח בקונטרס אחרון ובבל"י סק"ב ובמ"ז סק"א שהביאו דבריו לדינא עיי"ש ונראה הטעם פשוט דכיון דלאחר קילוף הקשקשת נשאר תחתיהן עור דג בשלימות לא איכפת לן מה שיש עוד עור אחד פריס על הקשקשת וכמש"ל (בס"ק שאח"ז) מהישועות יעקב דהעיקר הוא שיהא נשאר עור שלם תחת הקשקשת מה"פ (וע"ל ס"ק י"ג):

(יא) שהם נקלפים. עי' בישועות יעקב סק"ד שכתב דכל מ"ש להתיר בנקלפות בכלי הוא רק אם כשקלפוהו נשאר עדיין עור דג תחתיו ע"כ גם אם אינו נקלף ביד בנקל רק בכלי אין לחוש שמא הוא עור דג דכיון שנשאר עדיין עור תחת הקשקשים הללו והוא בשלימות הרי זה מורה שכל מה שנקלף בכלי