דרכי תשובה - ג קצד

בזה המקום הוא משום שהיה להם בקבלה מאבותיהם כן שלא לאכלו רק שלא ידעו מאיזה טעם הוא אכן במקום שידוע שמה שנהגו בו איסור באותו מקום הוא משום דלא הי' להם עדיין קבלה להתיר ולא הי' רשאין לאכלו בלתי מסורות אבל ידעו שגם לאיסור לא היה להם מסורות אז אם נודע להם שבמקום א' יש שם מסורות להתיר רשאים לסמוך על המסורות של אנשי עיר ההוא שנוהגין בו היתר דלא ראינו אינו ראיה ויכולין לסמוך בזה אפי' על יחיד המעיד שבמקום פלוני יש שם מסורות להיתר אך כל זה אם בזה המקום שלא אכלו אותו עד עתה לא שכיחו שם אותן העופות כ"כ או דשכיחי רק שאינם מצויין לקנותן בחיותן דאז שפיר יש אמתלא דמפני יוקר מציאתם נשכח קבלתם להתירא הנמשך מאבות לבנים אבל אם שכיח שם בזה המקום אלו העופות וגם הוא בניקל לקנותם בחיותן ואפ"ה נהגו בו איסור אז יש להחמיר דאמרינן דמסתמא הוא מפני שקבלו בו לאיסור עיי"ש ועשפ"ד שם מ"ש מזה וכתב שיש ד' חילוקים. א) במקום שאין להם מסורות כלל לא להיתר ולא לאיסור אז לא זו שההולך ממקום שיש שם מסורות למקום ההיא שמותר לאכול שם אלא אפי' כל המקומות יכולין לסמוך עליו. ב) ההולך ממקום שיש שם מסורות למקום שנהגו בו איסור ואין ידוע טעם האיסור אם מפני ששכיח שם מינים טמאים הדומים לאלו הטהורים או מפני שאין להם מסורות וברבות הזמן קבלו עלייהו איסור אין להתיר להדרים בעיר ההוא מכבר כי שמא בזמן קדים הי' ידוע האיסור ששכיח טמאים הדומים לאלו אבל לזה האיש ההולך לשם אף שאין דעתו לחזור וירד להשתקע שרי דכיון דאין הטעם ברור שקבלו עליהם איסור אם מפני טמאים הדומים או מחמת שאין להם מסורות א"כ הו"ל ספק דרבנן ולקולא. ג) ההולך ממקום שיש מסורות למקום שהאיסור ברור מטעם ששכיח שם טמאים הדומים לאלו הטהורים אז יש חילוק בין דעתו לחזור או לאו דאם דעתו לחזור מותר אבל אם אין דעתו לחזור אסור. ד) אם במקום א' יש להם מסורות שהוא טמא ובקצת מקומות יש להם מסורות שהוא טהור בזה אם הולך ממקום שמקובל שהוא טמא למקום שמקובל שהוא טהור אסור לאכול שם וכן להיפך דנותנין עליו חומרא מקום שיצא ושהלך ואין חילוק בין דעתו לחזור או לאו עכ"ד:

(מה) לדברי האוסר. עט"ז סוף סי' זה ובנקה"כ ובזהב מזוקק מה שהאריכו לפלפל בענין צפור דרור אם הוא טהור או טמא ועי' בבכור שור חולין דף קל"ט שהביא ראי' לדברי הט"ז עיי"ש ועי' בשיורי קרבן על הירושלמי פרק א' דנזיר בד"ה כל עוף טהור ועי' בהגהות חכמת שלמה שהביא עוד ראיה שהוא עוף טהור עיי"ש וע' בעקרי הד"ט חיו"ד סי' ח' אות ט' שהביא כן גם מהס' ים יששכר והרב טוב עין דצפור דרור עוף טהור הוא עיי"ש:

(מו) האוסר. עי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ק"נ שכ' שם בדבר התרנגולים החדשים המובאים ממדינת אמעריק"א ודעת רב גדול א' להתירם כיון שיש כמה דעות האוסרים וכמה דעות המתירים וה"ל כתרי ותרי והשיב שדברים אלו לא נתנו להאמר כלל דנהי דקיי"ל דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן היינו משום דמדאורייתא אוקמא אחזקה משא"כ בעופות הללי שאין להם חזקת היתר ממילא דגם תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא ובפרט לדידן דקיי"ל דלא מהני שום סימן בעוף שאין לו מסורות והרי סימנים מובהקים ודאי הוי מן התורה ואפ"ה לא מהני גבי עופות ולא סמכינן עלייהו רק על המסורות אם כן גם בתרי ותרי אין להתיר אלא אם כן יש מסורות ברורה עיין שם (ועי' בדברינו לעיל ס"ק מ' מ"ש לענין הכחשה דתרי ותרי במסורה):

פג סעיף א (א) סימני דגים. עי' בס' המצות להרמב"ם עשין קנ"ב שכתב דהוי מ"ע לבדוק בסימני דגים עיי"ש ועי' בס' החינוך מצוה קנ"ד שכ' דר"ל שהרוצה לאכול מן הדגים הוי מה"ת החיוב שיבדוק יפה תחלה הסימנים שנתנה התורה בהם והם סנפיר וקשקשת וכו' וכ' שהרמב"ן חולק ע"ז (ועי' בדברינו לעיל סי' ע"ט ס"ק א' שהבאתי דברי הרמב"ן בזה) והאמת אתו בזה כי לא הוי חיוב אלא שכל שאכל בלא בדיקה בסימנים ה"ז עובר על העשה והוי לאו הבא מכלל עשה עכת"ד וע' במנחת חינוך שם שכ' שאם אכל דג ולא בדק רק בסי' א' דסנפיר ולא בדק אחר סימן דקשקשת אף שנמצא אח"כ שיש לו קשקשת והוא טהור אפ"ה ביטל העשה עיי"ש ועי' בדברינו לעיל סי' ע"ט שם ומבואר משם דכל זה הוא רק בדג שאינו ידוע וניכר בטב"ע שהוא ממין דגים טהורים אבל בדג שהוא ידוע וניכר בטב"ע שהוא ממין הטהורים לכ"ע א"צ לבדוק הסי' בכל פעם:

אמנם בכגון דא צריכין לידע דכל מ"ש שאם ידוע וניכר בטב"ע שהוא דג טהור א"צ לבדוק הסי' הוא רק כשידוע בבירור אבל כשיש איזה פקפק על הקבלה מכבר צריכין לבדוק ולברר אם אמת השמועה שיש לו הסימנים כדת וכמ"ש בשו"ת שבסוף הס' גדולי טהרה סימן מ' בשאלה הא' בקצת אנשים שסמכו עצמם לאכול הדג שקורין אאל אף שלא בדקו אם יש לו קשקשים נקלפים לפנינו משום ששמעו מפי השמועה שהגאון מהר"ל מבערלי"ן ז"ל היתר אותם כי בחן שיכולין הקשקשים לקלוף ע"י איזה תחבולה וכ' שם שאסור לסמוך ע"ז משום שאסור לסמוך להתיר דג שאין לו קשקשת לפנינו ע"י עדות כזה כי שמא אין עדותן מכוונת וזה מחלה נושנת שהרוצים להקל ולהתיר איזה איסור תולין קלקולם באילן גדול ובמקום דאפשר לברר לא מוקמינן אחזקה דגברא רבא והרי בדג זה יכולין לברר בנקל לנסות אם הקשקשים ניטלין ביד או בכלי בלי קריעה עיי"ש (וע"ל ס"ק י"ב) ועי' בפחד יצחק אות ד' ערך דגים וסימנים שנשאל בדבר הדג הנקרא קופי"ס שהי' המנהג בעירו לאסרו וכתב שם דאף כי בדק ומצא לו סנפיר וקשקשת ובחוט השדרה וכו' על כל זה כיון שהי' שם מנהג בעירו שלא לאכלו לא רצה להתירו דלא גרע משאר דברים המותרים ואחרים נוהגין בו איסור דאי אתה רשאי להתירו בפניהם ואח"כ נודע לו שאין שם מנהג ידוע לאסרו עמד והתירו עיי"ש אמנם יעוין בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' י"ד שדעתו להחמיר בדג קופי"ס שנהגו בו איסור משנים קדמוניות ומה שנראה בו כעין קשקשים הנה אותן הקשקשים אינם קשקשים גמורים כיון שהם דומין למסמורים והם רק בליטות קשים הדומות לשיריון קשקשים וכיון שלא הוחזק מין זה למין דגים טהורים ואינו ניכר בטב"ע שהוא טהור אין להתירו כיון שרבו הספיקות והמבוכות והבחנת באמיתיות הסימנים המפורשים בתורה עיי"ש באריכות והביאו בעקרי הד"ט סי' ח' בקצרה עיי"ש:

(ב) דגים עי' ברמ"א סי' קכ"ז סעי' ג' ובכנה"ג כאן בהגהות הטור אות א' דאין הנשים נאמנות בברירות דגים קטנים כשיש ביניהם דגים טמאים שהם בדומה להטהורים. וסיים בכנה"ג דדוקא בספק אם יש תערובות דגים טמאים הוא דלא סמכינן עלייהו משום דמורי התירא אבל אי אתחזק איסורא וידעינן בודאי שיש שם טמאים נאמנות דלא חשידו להכשיל בכה"ג עיי"ש וכ"כ במ"ז כאן סק"א:

(ג) מפורשים בתורה. עי' בישועות יעקב סק"א שהעלה דאף לדעת הרמב"ם ודעימי' דס"ל בעלמא דכל הספיקות הוי רק מדרבנן לחומרא מ"מ אם אנו מסופקים בדג אם הי' לו סימני טהרה גם לדעת הרמב"ם וסייעתו יש בו איסור תורה דכיון דאמרה תורה כל אשר לו סנפיר וקשקשת אותו תאכלו בעינן מן התורה שידוע בבירור שיש לו סנפיר וקשקשת אבל אם אינו יודע באמת ובודאי ה"ז אסור מה"ת לכ"ע. אכן על הלאו דאשר אין לו