דרכי תשובה - ג קפח

סיעתא לפי עניות דעתי לדברי הש"ך שאין הלכה כרבינו תם וסייעתו:

ומ"ש הבאה"ט פי' שנועץ צפורניו בבע"ח ודרסו עש"ך סק"ג דר"ל כעין דרוסה דלעיל סי' ל''ז ועפר"ח סק"ד ובכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' ועי' במ"ז שה שנסתפק אם ר"ל שדורס ומטיל ארס עד שתמות הבע"ח ע"י כן או שהוא רק מטיל ארס ואינו ממיתו וסיים בצ"ע עיי"ש:

ומ"ש הבאה"ט שאינו אוכל עד שטורף וממית תחלה ואח"כ אוכל עב"י שכ' מהרשב"א דמ"מ באכילת זבובים ושקצים חיים לא חשבינן ליה דורם ואוכל עיי"ש והביאו הפר"ח שם ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ד' שכתב מהדמש"א דוקא לענין זה שאם ראינו שאוכל זבובים חיים הוא דלא חשבינן ליה לדורס אבל לאינך פרושים כגון אם ראינו שמגביה זבוב ברגלו מן הקרקע ואוכלו הוי סימני דרוסה. וסיים דמהרמב"ם לא משמע כן עיי"ש:

(יד) שקולט מן האויר ואוכל. עבאה"ג ובאה"ט ועי' בב"י שהביא עוד פי' ג' מפירש"י שכל עוף הנותן רגלו על המאכל שהוא אכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו הוא דריסה עיי"ש והביאו המהריק"ש בערך לחם והפר"ח שם וכ' שכן הוא דעת הרמב"ם עיי"ש ועי' במ"ז סק"א שכתב שיש לחוש לכל הג' פירושים עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ב' שהביא פי' אחר בדברי רש"י ז"ל במתניתין דר"ל שהוא אוחז ומגביה קצת בצפרנו מן הקרקע המאכל שהוא אוכל ומגיע לפיו זה הוא סימן שהוא עוף טמא דאין עוף טהור עושה כן עיי"ש ועי' במ"ז שם שכתב שיש נ"מ גם לדידן באלו הדברים אעפ"י שאין אנו אוכלין שום עוף אלא במסורת אם נאכל איזה עוף במסורת וראינו בו אחד הסימנים הנ"ל שהוא דורס בודאי יש לאסרו דקבלה בטעות הוא עיי"ש:

(טו) מן האויר עבאה"ט ומ"ש לאפוקי תרנגול וכו' עמ"ז סק"ב מה שהקשה ע"ז:

(טז) יש ג' סימני טהרה. כלומר שיש בש"ס ופוסקים ג' סימני טהרה ומדינא שרי בג' סימנים הללו אפילו אינו יודע אם דורס אם לאו וכן אפילו בסימן א' כשידוע שאינו דורס ולדעת קצת פוסקים צריך שיהיה אותו הסי' שקרקבנו נקלף כמבואר כ"ז בדברי הפוסקים והמחבר קיצר בדבריו ולא בא אלא לומר שיש ג' סימני טהרה ואפילו הכי נוהגין לאסור אף שאינו דורס מ"מ איכא למיחוש שמא ידרוס פעם אחרת אא"כ חרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז ויש לו עוד ג' סימני טהרה אז סמכינן דלא דרס וטהור ודו"ק עכ"ל הש"ך סק"ד ויש בכ"ז נ"מ האידנא במקום דלא פשוט החומרא של הרב להצריך מסורת דוקא (וכמ"ש בשפ"ד סוף ס"ק ז'):

(יז) אצבע יתירה. עבאה"ט שהביא ב' פירושים ועפר"ח סק"ו שהעלה דהעיקר כפי' הב' שהאצבע האמצעי מהג' אצבעות שלפניו היא גדולה מחברותיה עיי"ש וכ"כ בכו"פ:

(יח) וזפק. ויש לעיין שהזפק יהי' בצורתו ואינו משונה מתואר ומצורה שאר זפקים אבל א"צ לדקדק בקטנותו. כנה"ג בהגהות הטור אות ב' מהמהרש"ל והדמש"א, יעי' בשפ"ד סק"ח שכ' דאין אנו בקיאין בצורת זפק לידע אם הוא כצורת שאר זפק עיי"ש ועי' בשו"ת שבסוף הס' ערוגות הבושם סי' ט"ז ובספרו שו"ת שם ארי' חיו"ד סי' כ' באמצע התשו' שנשאל כיון דידוע הוא דאווז ובר אווז אין להם זפק א"כ במשנה וגמ' וכל הפוסקים שחשבו ג' שאין לו זפק וכתב דאווז סימנים למה לא הזכירו מה לעשות באווז ובר אווז כיון שיש לו סימן דחרטומו רחב וכף רגלו רחבה שזה עצמו סי' שאינו דורס כדלקמן בסעי' שאח"ז א"כ ממילא לא הוצרך להזכיר מה לעשות באווז דכיון דחרטומו וכף רגלו מעידין עליו שאינו דורס ממילא סגי ליה בב' סימנים דקורקבן נקלף ואצבע יתירה עיי"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בדברי שאול ויוסף דעת סוף סי' זה (בד"ה והנה בספר) עיי"ש (ועי' בדברינו להלן ס"ק כ"ג מ"ש בזה). והנה לעיל בדברינו סי' כ' (ס"ק ל"א) הבאתי מס' זבחי רצון דמ"ש דאווזא ובר אווזא אין להם זפק אינו ר"ל שאין להם זפק כלל אלא דר"ל שאין להם זפק ניכר מבחוץ בכיס תלוי' למטה וא"א לסמן בו מקום שחיטה אבל הא פשיטא דבסוף הוושט של האווזא יש זפק בסופו במקום חיבורו לקרקבן וזהו סימן טהרה שלו עיי"ש ולפמש"ל מהכנה"ג שצריכין לדקדק שיהיה הזפק כצורתו ולא נשתנה מתואר וצורה שאר זפקים ממילא נדחין דבריו דאיך סמכינן על זפק כזה כיון שעכ"פ נשתנה צורתו משאר זפקים שאין ניכר מבחוץ בכיס תלוי למטה וא"א לסמן בו מקים שחיטה שוב ראיתי בשו"ת שם ארי' שם סי' נ"ח שהביא השואל דברי הזבחי רצון בזה והוא ז"ל מדחה מדברי הזבחי רצון בשתי ידים שדבריו לא ניתן לכתוב ולהאמר כלל דפשוט הוא דכל אורך הוושט של אווזא ובר אווזא עד הקרקבן דינו כוושט ונקיבתו במשהו ואין לו שום מקום שיהא נקרא זפק עיי"ש:

(יט) וקרקבנו נקלף. עפת"ש ועי' בשו"ת ח"ס שם סי' נ"א דבבר אווזא אין עור הפנימי נקלף ביחד כולו אלא פירצי פירצי עיי"ש לדרכו ומבואר מדבריו דגם בכה"ג נקרא קרקבנו נקלף:

(כ) אא"כ יש להם מסורת. עבאה''ט ומ"ש מהש"ך אי אשתכח דדורס או שחולק את רגליו וכו' עשפ"ד סק"ו שהתפלא על הש"ך למה השמיט קולט מאויר דגם זה הוי א' מסימני הדריסה וכמ"ש המהרש"ל ובלבוש סעי' ב' כתב בפירוש כן דאף בקולט מאייר לא מהני מסורות וקבלה בטעות הוא עיי"ש:

סעיף ג (כא) וכף רגלו רחבה. עבאה"ט מ"ש דתרווייהו בעינן וכו' וכ' בשפ"ד ס"ק ח' דפשוט הוא דאף בהי' תרווייהו חרטומו רחב וכף רגלו רחבה וגם הי' לו ג' סימנים וגם הי' מסורות שהוא טהור מ"מ אם ראינו שדרס פעם א' אין לסמוך על כל זה ואמרינן דקבלה בטעות היתה ועיי"ש עוד בס"ק שאח"ז:

(כב) בשל אזוז. עי' בדברינו לעיל (ס"ק י"ח) מ"ש בדבר האווזות ובר אווזות שאין להם זפק ואוכלין איתם משופרי שופרי אף שאין להם רק ב' סימנים ובתשו' הארכתי בזה והוכחתי מלשון המחבר דבדיוק כתב המחבר כאן כשל אווז שכ"ף הדמיון דדוקא באווז סגי בב' סימנים דאצבע יתירה וקרקבן נקלף וא"צ זפק אבל שאר עופות שהם כאווז דהיינו שיש להם חרטום רחב וכף רגלו רחבה כיון שאינם אווז ולא בר אווז צריכין גם סי' הג' דזפק דוקא:

(כג) אם יש לו ג' סימנים. היינו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף כנ"ל בסעי' הקודם. כנה"ג בהגהות ב"י אות ט'. ועפר"ח ריש ס"ק ט' מ"ש בזה ותמהני שלא הביא דברי הכנה"ג הנזכר ועי' ביד יהודה על הלכ' שחיטה בהשמטות להלכ' תערובות דף קנ"ה וקנ"ו:

(כד) ויש אומרים שאין לסמוך וכו' אלא במסורות. עי' בפר"ח סק"ט מה שהאריך בזה ונותן פנים