דרכי תשובה - ג קפז

וכתב שאווזות אלו שכיחים למאד ונוהגין לאכלן ואין כאן בית מיחוש כלל עיי"ש ועי' בשו"ת חסד לאברהם קמא חיו"ד סי' קי"ד שהעלה ג"כ שהם מותרין בפשיטות גמור ואף במקומות שנהגו בהם איסור יכולין להתירן דהוי מנהג בטעות עיי"ש ועי' בשו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד סי' ס' אות ו' ואות ז' שכתב ג"כ דכיון דהם בני תרבות אלא שיש להם קצת שינוי במה שחרטומיהן שחור יש לסמוך על המקילין במקום שנהגו בהם היתר עיי"ש ומבואר מדבריו דרק במקום שנוהגים בו מעולם להיתר הוא שיש לסמוך על המקילין אבל במקום שנוהגין בהם איסור אין לשנות המנהג ועי' בשו"ת בית שלמה חלק א' מיו"ד סי' ס"ח שהאריך ג"כ בענין זה וסיים דאף אם הי' מותרין מצד הדין אין להתיר במקום דנהגו בהם איסור מכבר כדין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ומ"ש בשו"ת חסד לאברהם דהוי מנהג בטעות הוא תמוה לומר כן על הרבה מקומות שנהגו בהם איסור ובהם ק"ק ביטשאטש אשר היו להם רבנים גדולי הדור והיתה מעולם עיר מליאה חכמים וסותרים לזאת במקום שנהגו איסור מכבר ח"ו לפרוץ גדר להתיר עיי"ש ועי' בשו"ת תשובה מאהבה חלק ג' ריש סי' זה שכתב דאם כי אין טעם לאסרן ע"פ הדין ודעת הגאונים להתיר עכ"ז לא ראיתי ולא שמעתי מרבותי שהתירו במדינה זו עכ"ד ועי' בס' ברכת משה בקונטרס התשובה סי' ל"ג שכ' דבמקומו נמצא לפעמים אווזות אלו שאין כל החרטום שחור רק ראש החרטום מעט ובזה לא נהגו איסור כלל ואומרים השוחטים שנוהגין בהם היתר בכמה מקומות עיי"ש ועי' בשו"ת דברי דוד (מהה"ג ר' דוד מילדולה ז"ל) סי' מ"ו ומ"ז שהדפיס תשו' גאוני זמנינו שהאריכו בדברי הצ"צ והחינוך ב"י בזה ולדינא כתב שיש להתירן כי אף באווז הבר ממש אין ראיה מן הדין לאסרן ומכ"ש באלו שחרטומיהן שחורין שאינם ממש מהם עיי"ש ועי' בדברי שאול ויוסף דעת בחידושיו לסי' זה שהביא דבריהם ועיי"ש במה שפלפל בדבריהם בזה ועי' בפר"ח להלן סי' פ"ו סק"ו מ"ש בדברי הצ"צ הנזכר ולדינא העלה ג"כ שיש להתיר אותן בפשיטות רק דכיון שכ' הצ"צ ששמע שיש מין אווזות שיש להם סי' טומאה דהיינו שאין ביצים שלהם כשאר ביצים שראשן א' כד וא' חד צריך לזהר שלא לאכול אלו האווזות אם לא שיבדוק בביצים שיהיה ראשו א' כד וא' חד ואז מותרין ואם הוחזק איזה מין אווזות שהוא טמא ע"י הביצים כנ"ל אין אוכלין אותו אבל שאר המינים שיש לביציהן סי' טהרה מותרים עיי"ש ובחגורת שמואל שם סק"ז ובשו"ת עמק הלכה (מהה"ג מזיטל ז"ל) חיו"ד סי' ל"ב ועי' שפ"ד כאן סק"ח מ"ש בדברי הצ"צ והחב"י הנ"ל ולדינא סיים שיש להחמיר שלא לאכול אותם ומ"מ ספיקא הוי וביש עוד ספק צ"ע אם יש לצדד להקל בהפ"מ ועיי"ש עוד להלן סי' פ"ו סק"ז מ"ש בזה שוב ראיתי דאתי לידי הס' כו"פ עם הגהות כת"י של הגאון בית מאיר ז"ל וראיתי שכתב הגאון בעל בית מאיר בענין זה בגליון בסוף הקונטרס פני נשר וז"ל הא ודאי אם יש להם הג' סימנים שבגופו בלי שום פקפוק וגם כף רגליהם והחרטום רחב ובהביצים אין ריעותא אף דעתי נוטה להתיר יותר מלאסור אבל אם חסר א' מכל התנאים דלעיל ומכ"ש אם נודע שמין זה אף רק איזה מהן הטילו ביצים בסימני טומאה בלי ספק הם אסורים כחזיר ויש לדחות קבלת הגאון מפני הנאמר בגמ' וכו' ואף על הסימן טהרה מסיק תלמודא דלאא דאורייתא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל הסימן טומאה ברור ואף שאפשר בפעם שטהור יולד טמא הוא במקרה ולא בהווה א"ו טמא הוא ודורס ותוכחש הקבלה והם אסורים כחזיר עכ"ל ועי' ביד יהודה על הלכות שחיטה בהשמטה להלכות תערובות דף קנ"ה וקנ"ו שנותן פנים מסבירות למנהג שלנו שאוסרים כל מיני אווז ובר אווזא הבר וכן אותן שיש להם חרטום שחור כי באמת ראה בספרי הטבעיים אשר תחת שם אווזא נכלל הרבה מיניה ויכול להיות שנמצא בהם גם מינים אשר לא נמצא בהם הסימני טהרה דאווזות שלנו לכן כל זמן שאין לנו מסירות על המין הזה יש לנו לחוש שמא מין אווז או בר אווז טמא הוא עיי"ש באריכות ועיי"ש עוד להלן סי' פ"ו סק"ז מ"ש בזה ועי' בש' זבחי רצון בהלכות שחיטה סי' ט"ו במוספין סק"א שכתב דאם נראה מעט לובן כמו חוט באמצע החרטום המנהג להקל עיי"ש והביאו במנחת יוסף סי' ט"ו בלקוטי יוסף סק"ג עיי"ש:

(ז) במסורת. כתב בסלת למנחה כלל ס"ו דין א' שאלה בא' שקנה בני יונים ובשלן בכלים ואכל אותם ואח"כ נודע לו שאותן בני יונים הם נקראים ווילד"י טויבי"ן ואח"כ הודחו כל הכלים יחד וספק אם היו ב"י והשיב להתיר שאר הכלים עפ"ד האו"ה דתורים ובני יונה לא מצאנו במינה של טמאים ועוד דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והוי ס"ס שמא טהורים ושמא לא היו הכלים ב"י בשעה שהודחו יחד עיי"ש ועשפ"ד סי' פ"ו. סק"ז שהביאו ועיי"ש במ"ש ע"ד בזה ומבואר מדבריו דה"ה באווזות שחרטומיהון שחורות (הנ"ל בס"ק הקודם) יש להקל בתערובות הכלים בצירוף ספק ב"י עיי"ש:

(ח) דבר פשוט באותו מקום. כלומר שאותו המסורת הוא ע"פ כל אנשי אותו המקום שקבלו מאבותיהם שלחן גבוה סק"ה. ועי' בס' מעשה רקת הספרדי על הרמב"ם פרק א' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו:

(ט) ונאמן צייד. עכו"פ שכ' דר"ל אפי' אם ע"א אומר שמקובל מפי רבו צייד שעוף זה טהור מהני משורת הדין דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין עיי"ש ועשפ"ד סק"ב שכתב דכל זה דוקא אם אין שם מסורות להיפוך אבל אם יש שם מסורות להיפוך שהוא טמא בודאי דאין ע"א נאמן ואפי' מאה עדים אינם נאמנים עיי"ש ועי' בשו"ת בית יצחק (מהגאון מלבוב נ"י) חלק א' מיו"ד סי' ק"ו אות ח' וט' שעמד בזה על המחקר אם גם במקומות שידוע המנהג לאסור אם נאמן ע"א שיש מסורות להתיר וכתב דכיון דקיי"ל דבמקום דאתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר א"כ במקום שידוע המנהג לאסור הוי כאתחזק איסורא ואין ע"א נאמן להתיר ודוקא במקום שאין ידוע המנהג לא לאיסור ולא להיתר בזה הוא דמהני ע"א משא"כ היכא שיש לו חזקת איסור לא מהני ע"א להוציא מהחזקה ואע"פ שלפי דברי הע"א היה החזקה שהחזקנו אותה עד עתה בחזקת איסור חזקה בטעות אפ"ה עדותו לא מהני בזה ע"ש באריכות:

(י) התיר. עי' בשו"ת מהר"י ברונא סי' קמ"ד שכ' ששמע בשם מהרי"ו ז"ל שאמר סי' על תרנגולת ברא איזה אסור ואיזה מותר כי הנוצות של הכשרים כל נוצה כפולה לשני נוצות בשורש א' קטנה וא' גדולה אמנם לאחר פטירתו שאל לאחד מתלמידיו אם אמת הדבר ואמר לו ששאל את רבו מהרי"ו אם אמר כן והשיב שלא היה דברים מעולם שלא יצא דבר זה מפיו ואין לסמוך להתיר וסיים הלכך נזהרתי כל ימי מלאכלה לא זכר ולא נקבה עיי"ש:

(יא) רבי הצייד. עבאה"ט מ"ש דוקא צייד ולא החכם והטעם שמא סמך על חכמתו ובדק בסימנים ושמא דורס הוא. שפ"ד סק"א. ומבואר מדבריו בהבנת דברי הפוסקים דהעיקר תלוי בהקבלה לכן צייד אע"פ שאינו חכם נאמן לומר שכן היה לו בקבלה מרבו הצייד וסמכינן שרבו בודאי היה בקי בכל הכ"ד עופות הטמאים ובשמותיהם. אבל ת"ח כיון שדרכו לומר דבר מחכמתו ע"פ העילה מלימודו ע"כ אע"פ שהוא אומר שהוא בקי בכ"ד עופות הטמאים ובשמותיהם אין לסמוך עליו באומר זה טהור אא"כ אמר שמקובל בידו כן עיי"ש ועי' בשערי דעה ס"ק א':

(יב) שיוחזק אותו צייד כלומר אותו רבו צייד. ש"ך סק"ב. וכ' בשפ"ד שם ופשוט הוא דאם איהו גופא בקי א"צ לקבלת רבו עיי"ש ופשוט הוא דהיינו מצד הדין אבל לפמש"ל בסעיף שאח"ז ברמ"א שאין לאכול שום עוף אלא במסורות בודאי דגם אם הוא צייד ואמר שהוא בקי בהם ובשמותיהם לא מהני אא"כ אמר שיש לו בקבלה מרבו הצייד:

(יג) שהוא דורס. עבאה"ט ועי' בשו"ת מהר"י ברונא סי' קמ"ה שכתב בשם חכם א' ששמע מפי מהרי"ו שאמר על העוף גדול שקורין שוואי"ן שהוא אוכל אפרוחים חיים דלדעת הר"ת היינו דורס דומיא דארי דורס מחיים והמנהג פשוט בכל העולם שהוא עוף כשר ועיי"ש עוד בסי' קמ"ו לענין עופות שקורין טוי"ך ענטלב"ש דגם בוורמייש"א ובשאר מקומות שיש להם מסורות עליהם ואוכלין אותם מ"מ העידו לפניו בחורים נאמנים שכולם צריכין בדיקה מחמת שאוכלין שקצים ורמשים ולפעמים נמצא בתוך המעיים נחשים בלועים ואיכא למיחוש שנקבו בני מעיים ואף משום סכנה עיי"ש הרי מפורש מדבריו דגם אם אוכלין בע"ח בחייהם ואינם ממיתין אותם קודם לא מצא בהם איסור רק משום נקיבת הב"מ או מחשש סכנה אבל לא משום דורס ומזה