דרכי תשובה - ג קפה

העיקר בפירש דברי הרמב"ם כמ"ש הב"י עיי"ש והביאו השלחן הגבוה ס"ק כ"ו ועי' בפרי תואר ס"ק י"ג שהשיג ג"כ על הפר"ח בזה והעלה דהעיקר כפי' הב"י הנ"ל עיי"ש:

(פז) אם חודש העיבור עולה. עבאה"ט מ"ש מהא"ר ומהפר"ח ועי' בס' עמק המלך על הרמב"ם פרק ג' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ה' שהביא מדברי הגהות מרדכי שכתב להדיא דאין חודש העיבור נחשב לתינוק ע"כ אם פירש לאחר כ"ד חודש אסור וזה נעלם מעיני האחרונים שאלו ראו דבריו לא היה מקילין בדבר עיי"ש ועי' במנח"י כלל ס"ה ס"ק י"ג ובמ"ז ס"ק י"א שכתב דרך הכרעה דכיון דבחודש עיבור יש דעות ע"כ אם פירש בתוך כ"ד חודש אין להחמיר ומותר לינק עד כ"ה חודש אבל אם פירש לאחר כ"ד חודש ג' ימים מעל"ע יש להחמיר ואין חודש העיבור בכלל עיי"ש:

(פח) אם אפשר בישראלית. אבל אם אי אפשר אף שאין בו סכנה מותר להניקו מן העכו"ם. ערך השלחן אות ט' ועי' בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סי' כ"א שהוכיח מלשון רש"י והג"א דמ"מ אם הוא במקום שמותר להניקו מן עכו"ם ישמור אותה. שלא תאכל נבילות וטריפות וחזיר רק דברים המותרים לישראל כל משך הזמן שהיא מניקה עיי"ש:

(פט) דברים האסורים. עבאה"ט ועי' באורח מישור סק"ב שכ' בזה כגון אם המינקת ישראלית חשודה לאכול דברים האסורים לא יניחו לינק התינוק ממנה או יזהירנה שלא תאכל דברים האסורים כגון שיפחדוה שאם תאכל דברים האסורים לא יפרעו לה שכר מינקת או ישכור מינקת אחרת וכיוצא עיי"ש:

(צ) האסורים. עבאה"ט ועי' בספר שדי חמד שם שכתב בשם הס' צדה לדרך דאף שיונק הילד ממינקת ישראלית צריך להשתדל שתהא המינקת בעלת מדות טובות לא כעסנית ולא רגזנית עיי"ש:

(צא) וכן התינוק בעצמו. עבאה"ט מ"ש דאע"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו מדינא מ"מ מזה יש להפרישו וכו' ועי' בש"ע או"ח סי' שמ"ג ובנושאי כלי הש"ע שם ועפר"ח כאן ס"ק כ"ו שכתב וז"ל ולפי שבזמנינו אין נזהרים מענינים אלו רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם עזי פנים שבדור ואין יראת ה' נוגעת בלבם ואף אם יוכיחם על פניהם לאו בר קבולי מוסר נינהו וכו' עכ"ל ועי' בשערי דעה סק"ה שכ' דאם כי דברי הפר"ח דברי אלקים חיים הם שמאד ראוי לזהר בזה מ"מ י"ל דזה דוקא בדברים האסורים מצד עצמן אבל בדברים שמותרין מצד עצמן אלא שהזמן גורם האיסור כגון חמץ בפסח אם הקטן אוכל מעצמו אין מצווין להפרישו עיי"ש אמנם יעוין בש"ע התניא ז"ל בהלכות שבת שם סעיף י' שכתב דאין חילוק בין איסור שהזמן גורם או לאו ואפי' בדבר איסור שתלוי בזמן אסור לספות לקטן עיי"ש אמנם הנה הרב התניא ז"ל שם סעיף ג' כתב דכל זה הוא בתינוק שהוא בר הבנה קצת אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצוה למנעו בעל כרחו אפילו אוכל מאכלות אסורות עיי"ש ולפ"ז בתינוק שרוצה לינק דבודאי אין בו שום הבנה יש להקל בכ"מ ובכל גווני אבל פשוט הוא דכ"ז הוא מדינא אבל מחשש שמטמטם הלב יש לזהר אף בקטן שאינו בר הבנה כלל וכן משמע כאן ברמ"א במ"ש בענין הנקה מעכו"ם וכן שלא תאכל המינקת מאכלות אסורות משים שמטמטם לב התינוק אף שהוא קטן ואינו בר הבנה כלל וכ"כ באלי' רבה באו"ח שם ס"ק ג' עיי"ש ואכ"מ:

(צב) בזקנותו. עי' בס' בית דוד הספרדי חיו"ד סוף סי' כ"א שהעלה דבע"כ אינו ר"ל דרק לעת זקנתו ממש יצא לתרבות רעה שהרי אמרו בפרק ב' דחגיגה טינה היתה בלבו וזמר יוני לא פסק מפומיה דאחר וכשהיה יוצא מבית המדרש הרבה ספרי מינים נושרין לו מחקו הרי משמע שבזמן שהיה עדיין הולך לבית המדרש היה מין וכן ממה שאמרו בגמ' שם טינה היתה בלבו משמע מעיקרא וכן זמר יוני לא פסק מפומיה משמע שלעולם היה נוהג כן אלא דבע"כ ר"ל. דמתחלה היה הדבר טמון בלבו ולא היה נודע עד לעת זקנתו נתגלה שהיה לו תרבות רעה וטינה היתה בלבו עיי"ש:

סעיף ח (צג) דבש דבורים מותר. עב"י שכ' דלא שייך בזה דבר היוצא מטמא טמא הואיל ולא הוי דבר המתמצה מגופו וכ' בבית הילל סק"ה דמה"ט נהגו אותן בני אדם שאינם אוכלין כל דבר הבא מן החי ע"פ הנהגות ספרי מוסר אבל דבש דבורים אוכלין דלא מקרי דבר הבא מן החי ואע"ג דחלב בהמה טהורה אין אוכלין דהוי דבר הבא מן החי דחלב הוי דבר המתמצה מגופו משא"כ הדבש עכ"ד:

(צד) דהוי נטל"פ. עבאה"ג ובאה"ט וכ' בשפ"ד ס"ק כ"ז דאע"ג דקיי"ל דנטל"פ לא שרי אלא בדיעבד גם זה דיעבד הוא דאל"כ יפסיד הדבש ואף היורה שרי מיהו לכתחלה יש לזהר שלא לחמם אותו קודם הסינון עד שהיס"ב וגם לא ישהה אותו ג"י קודם הסינון דהוי כבוש עי"ש סעיף ט (צה) ויש מי שאוסר. וכן עיקר דינא לאסור דבש צרעין וגיזין. פר"ח ס"ק כ"ח. ועפר"ת ס"ק י"ד וחגורת שמואל ס"ק ל"ה:

(צו) ואין אנו צריכין לחוש לו. ר"ל לתערובהו כיון שאין מצוי וכן מבואר שלחן גבוה ס"ק ל"ב:

(צז) כי אינו מצוי בינינו. משמע דעת הרמ"א דם הומות המצויין אף בספיקא צריכין לחוש שמא דבש צירין וגיזין הוא שערי דעה סק"ו: