דרכי תשובה - ג קע

לוקחין אותו רק לאחר שנשתנה צורתו וחזר להיות עפר בעלמא ועוד כיון שעושין המומי"א מבשר החנוטין שחנטו אותו בכמה מיני סמים כדי להעמיד גופו וחזר עי"ז להיות כעין זפת אין בו עוד איסור אכילה אמנם איסור הנאה יש בו דלא גרע משאר כל הנקברים דעפרן אסור בהנאה ומ"מ מה שסמכו העולם להתרפאות בו אפי' שלא במקום סכנה הוא מפני שהוא שלא כדרך הנאתו אלא אפי' לאכלו או לשתותו הוי ג"כ שלא כדרך הנאתן כיון שמעורבין בו סמים ואינו נהנה מהבשר אלא מפני הסמים אשר עמו אבל גוף הבשר עצמו כבר נפסדה צורתו ואין הכלב אוכל אותו וחזר להיות כעפרא בעלמא ומותר עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת גנת וורדים חלק יו"ד כלל א' סי' ד' וסי' ה' שהביאו והרבה להשיב ע"ד והעלה דהן אמת דמשום איסור דבשר אדם אין לאסרו באכילה דכיון שנתייבש כ"כ ונעשה כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר כלל אך יש לאסרו משום איסור הנאה מבשר אדם דהמת אסור בהנאה אפי' לאחר שנהפך ונעשה כעפר בעלמא. ומה שסמך הרדב"ז להתיר משום תערובות הסממנים שבו הוא דבר תמיה דכיון שהסמים והמשיחות שעושין החונטים לבשר המומי"א אינם פוגמים הבשר. וצא ולמד משוקן של טבחים שנותנין ציקי קדירה בתבשילין של בשר שמערבין הרבה מינים ותבלין והאוכל מן התבשיל חשוב שפיר שאכלו דרך הנאתו בשלחן של מלכים ואין תערובות הסממנים גורם לשיהא המאכל ההוא שלכדה"נ אלא כשמערב בו דברים הפוגמים דברים המרים כגון ראש ולענה שערבו בשמן ודבש וכו' ואפי' את"ל שכל הנאה שנהנה מהמומי"א הוא רק מהסממנים והמשיחות ולא מהבשר ג"כ אסור כיון שהסממנים נטפלין להמת הוא נתפס באיסור של מת וגרועי סממנים הללו מתכריכי המת ואע"פ שהוא מבשר מתי מצרים אשר בשר חמורים בשרם הלא דעת הרשב"א דגם בשר עכו"ם אסור בהנאה וכן ס"ל לרוב הפוסקים ולו יהי' שהוא פלוגתא דרבוותא מ"מ עכ"פ הו"ל ספק איסור תורה דנקטינן לחומרא וכו' ועיי"ש עוד מה שהאריך ובסוף דבריו סיים סוף דינא דלפענ"ד יש לאסור המומי"א באכילה ובהנאה אכן לחולה אפי' חולי שאב"ס שרי דלצורך רפוא' הוי שלכד"א אבל לברי אסור וכן אסור למוכרן לחולה בדמים כדין שאר איסורי הנאה עיי"ש:

ועיין בסידור מגדל עוז בדיני בע"ת סי' א' אות ט"ז שכ' דכיון דעיקר האיסור דבשר אדם אינו אסור כ"א מדרבנן וגם שהרבה חולקים על הרמב"ם וסבירא להו שהוא מותר לגמרי שגם מצות פרוש אין בו וגם הוא דבר המאוס ע"כ אין חוששין תערובתו ובטל ברוב עיי"ש אמנם יעוין בבית הלל סק"א שהביא מהס' תורת האדם כת"י מהגאון בעל תוס' יו"ט בעובדא שנפל תינוק ביורה שבשלו בה דבש על האש ומת התינוק ביורה ואסר את הדבש דבשר אדם אסור וכ' דאם הוציא את התינוק מן היורה בעודו חי אין לאסור הדבש כי יש לסמוך ע"ד הסוברים דבשר אדם חי מותר אך כיון שמת שם יש לאסור הדבש אף בהנאה שנבלע בו איסור דבשר אדם מת שאסור אף בהנאה ואוסר את הדבש אף במשהו עיי"ש. אמנם להלן סי' ק"ג ס"ק ב' כתב בעצמו לחלק בין אם הי' ביורה דבש או שכר דבדבש יש להתיר אף שמת התינוק ואף שאין ס' בהמע"ט נגד התינוק כל שיש עכ"פ רוב יש להתיר כיון שאין שם איסור בעין דהא לקחו התינוק ושוב הוי נטל"פ דבשר בדבש הוי נטל"פ עיי"ש אכן אם הי' שכר אסור דלא הוי נטל"פ ואוסר עיי"ש והביאו בשפ"ד כאן סק"ג ולהלן סי' ק"ג סק"ז לדינא עיי"ש ועי' בפר"ח בקו"א מ"ש ע"ד הבה"י בזה ועי' ביד אברהם שכ' דמ"ש הבה"י דאם מת התינוק אוסר אף בכל שהוא הוא רק בנתערב ממשו של גוף המת משא"כ בכה"ג שאין כאן ממשו כלל רק טעמא בעלמא אין לאסור עיי"ש ועי' בס' דברי שאול ויוסף דעת בעובדא שנמצא ולד מת בבאר ואפו לחם ונשתמש בכלים וספק אם הי' כבוש מעל"ע והעלה ג"כ להקל בזה עיי"ש ועי' בשו"ת פרי תבואה סי' כ"ה בעובדא שמצאו בבאר אדם מת שנפל ונטבע שם ונכבש ובשלו באותו המים וכ' דכיון שיש ספק אם נכבש מעל"ע לאחר מיתה והוי ספק איסור עשה דקיל מאיסור ל"ת וכיון שהוא הפ"מ יש להתיר הכלים לאחר מעל"ע עיי"ש באריכות:

ועיין בתשו' הרשב"א סי' שס"ה שצידד לומר דעור האדם אינו אסיר בהנאה ובסוף סיים דאפשר דעכ"פ מדרבנן אסור אבל מה"ת מותר הוא עיי"ש ועי' בערך השלחן אות ד' וה' מ"ש בזה ועכפ"ד סק"ג ועי' בבל"י להלן סי' שמ"ט סק"א שנשאל על עורות של מת עכו"ם שבעלי מלחמות הפשיטו עורות משונאיהן ועיבדו אותם והשיב דמותר כיון שהש"ך מביא בשם הרמב"ן דמת עכו"ם מותר בהנאה ובעורות דעת התוס' דעוד של אדם מותר בהנאה מה"ת אלא חז"ל אסרוהו משום גזירה שמא יעשה אביו ואמו שטיחין וזהו של מת ישראל דאסור מה"ת בהנאה אבל במת עכו"ם דאפי' בשרו לא היי רק מדרבנן בודאי דאין להוסיף ולגזור גם על עורו עיי"ש:

(מז) מן התורה. יש נ"מ אם הוא מה"ת או רק מדרבנן לענין ספיקא וכדומה ולענין מי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל הקל תחלה. שערי דעה סק"א:

סעיף ב (יז) אע"פ שיש לו סימני טהרה. ר"ל אע"פ שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ותוארו הוא כמין שור לכל דבר או כמין שה אפ"ה אסור באכילה. כנה"ג בהגהות הטור אות י"ג:

(יח) שיש לו כל סימני טהרה. עפת"ש ועי' במ"ז להלן סי' פ"א סק"א (בד"ה ודע) שכ' דלפי דעת הרמב"ם פ"ג מהלכה מ"א הלכה ו' ובשרשים שבס' המצות דכל דלא כתיב בפירוש בתורה רק דמריבויא קאתי אין בו מלקות נראה דה"ה בטהור הנולד מטמא דאתי מריבויא דכתיב אך את זה תאכלו וכו' דאיסור יש בו ולא מלקות אבל לא החליט הדבר דלא אשתמיט אחד מהפוסקים לומר כן וסיים דמ"מ הנכון דפרה הנולד מגמל לוקין עליו עיי"ש:

(יט) סימני טהרה. עפת"ש ומ"ש שיש עוד נ"מ ע' בס' בית האוצר שכ' שיש עוד נ"מ לענין לכתוב ס"ת ותפילין דעל עור בהמה טמאה אסור דמדברי הש"ס שם להלן דף ו' סוף ע"א משמע כדברי המחבר דהיא רק אסירה ולא טמאה ומותר לכתוב ס"ת ותפילין עליה עיי"ש ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנאוואהרדק ז"ל) סעי' ז':

(כ) אסורה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דוקא מה שהאיסור הוא בלאו אבל מה שאיסורו הוא בעשה היוצא ממנו טהור ועשפ"ד סק"ד מ"ש בזה וכ' דאיכא למ"ד דשאר בהמה טמאה אין בהם אלא עשה וז"א דגם ל"ת איכא בהו אלא שאין לוקין עליהם וממילא דגם היוצא מהם טמא עיי"ב:

(כא) וטהורה שילדה כמין טמאה. עי' בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ע"ד שכתב שם באמצע התשו' אגב אורחי' לענין אווזות או בר אווזות שהטילו ביצים וגדלו אפרוחים והאפרוחים הם בדמות אווזות הבר או בר אווזות הבר דפשיטא דמותרין דזה הכלל כל היוצא מן הטהור טהור עיי"ש לדרכו אמנם יעוין בדגול מרבבה תניינא שכ' דכל מה דקיי"ל דכל היוצא מן הטהור טהור הוא בבהמה וחיה אבל בעופות לא שייך להתיר טמא היוצא מן הטהור וכמ"ש התוס' בנדה דף נ' ע"ב בד"ה תרנגולתא דאגמא עיי"ש וע' בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קמ"ד וסי' קמ"ו שהתפלא על הח"ס בזה שנעלם ממנו דברי התוס' בנדה שם דמבואר מדבריהם דאף אם הי' האב והאם עופות טהורים כל שהאפרוח יש בו סימני טומאה אסור האפרוח כדין שאר עוף טמא וכ"כ שם בסוף סי' קמ"ח בפשיטות לדינא דכל שנשתנה תמונת האפרוח למין טמא אסור אפי' אם נולד לגמרי מן הטהור עיי"ש באריכות:

(כב) שילדה במין טמאה. עי' בסידור הגאון יעב"ץ ז"ל במגדל עוז בהלכות בהמה וחיה טהורה אות י"ד שכ' דאם נמצא דמות אדם במעי בהמה אסור באכילה אך לא הוי רק ספק איסור וסיים שלא ידע למה השמיטו הפוסקים דין זה עיי"ש:

(כג) כמין טמאה. עבאה"ט ומ"ש דוקא אם ילדה כמין בהמה טמאה פשוט הוא דבהמה לאו דוקא דה"ה אם ילדה כמין חיה טמאה דכל שהוא ממין שיש לו פרסה מותר ולא בא אלא לאפוקי אם ילדה כמין עוף שהיא אסורה כיון שהיא ממין שאין לו פרסה. ועי' בס' מנחת פתים שנשאל בדמות כלב שנולד מטהורה וכ' לאסור כיון דכלב אין לו פרסה ועומד על צפרניו והביא כן גם מהיד יהודה לעיל סוף סי' י"ג אמנה כתב מהס' מדרש אלי' פרק ט' במעשה שהביא שם מאלי' הנביא דמבואר דמות כלב שנולד מטהורה כשר וסיים בצ"ע דאין למדין מדברי אגדה עיי"ש