דרכי תשובה - ג קסח

אסור וכ' דבע"כ גם מ"ש ברמ"א דמותר למשוח וכו' ר"ל בדיעבד אבל לא לכתחלה וסיים שכן נוהגין להחמיר בזה לכתחלה עיי"ש ועי' במ"ז סק"א שדעתו דהרמ"א חזר בו בהגהותיו ומתיר אף לכתחלה ודלא כהבה"י עיי"ש ועי' בשערי דעה ס"ק א' שכתב שדברי הפרמ"ג מסתברים יותר מדברי הבה"י עיי"ש וכ"כ בבית האוצר לדינא עיי"ש:

(ה) בשמן או בציר. עבאה"ט ועי' בבה"י ס"ק א' שכ' דמ"ש בש"ע בשמן הוא ט"ס וצ"ל בשומן עיי"ש ועי' במ"ז שם שכ' דר"ל שומן אווז וה"ה שומן בהמה דנמס אצל האש עיי"ש. ומ"ש הבאה"ט דבאו"ה כ' ביצים מתובלים וכו' עי' באורח מישור סק"א מ"ש בזה ועי' במנח"י כלל כ"ח ס"ק י"ז שנסתפק בזה דאפשר יש להחמיר בביצים כיון דנקרשים ומעכבים הפליטה או די"ל דטיחה דקה אינה מעכבות הפליטה ושרי וסיים בצ"ע עיי"ש והביאו במ"ז שם ועי' בבית האוצר מ"ש בזה וכ' דכשמשח דק דק מותר אף בביצים אבל אם משח עב אסיר אפי' דיעבד דהוי כמו עיסה רכה ומעכב הפליטה עיי"ש (ו) ופשטיד"א. והחילוק שבין טפילה לפשטיד"א הוא דטפילה היינו שנותן בשר בעיסה שבלילתה רכה ופשטיד"א הוא שנותן בשר בעיסה שבלילתה עבה. הגהות אמרי ברוך ושפ"ד סק"א. ועיי"ש במה שמתמה על הרמ"א במה דנקיט פשטיד"א ולא נקיט רבותא טפי דאף בטפילה שבלילתה רכה הדין כן ויש לה כל דיני בישול בקדירה עיי"ש:

(ז) יש לו וכו'. עבאה"ט סק"ג ומה שסיים בסוף עפר"ח ר"ל כי הפר"ח החמיר דלא סגי בזה בס' לבד אלא דצריך תרווייהו ס' וגם נטילה עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק ב' ושפ"ד סק"ב לדינא עיי"ש:

(ח) בין לקולא עבאה"ט מ"ש מלבד אותה חתיכה שהאיסור דבוק בה ר"ל אפי' בהפ"מ. ס' בית האוצר:

סעיף א (א) סימני בהמה וחיה. עט"ז לעיל סי' ע"ז סק"ה (שנדפס שם בטעות ושייך לסימן זה) ועמ"ז ריש סי' זה מ"ש ע"ד הט"ז בזה ועי' ברמב"ם פרק א' מהלכ' מאכלות אסורות הלכה א' שכתב וז"ל מ"ע לידע הסימן שמבדילין בהם בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר עכ"ל וכדברים אלו כ' גם במנין המצות עשין קמ"ט אמנם הראב"ד הנדפס בריש הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות בשורש הששי השיגו על זה וכ' דאין זה מ"ע אלא דהוי לאו הבא מכלל עשה עיי"ש ומרן בעל הנ"מ שבריש הרמב"ם השיב שם דכוונת הרמב"ם ג"כ לא הוי דהוא מצוה חיוביות כשאר מ"ע שבתורה אלא דר"ל שאם ירצה לאכול בשר חל עליו החיוב לבדוק הסימן לידע את המותר ואת האסור ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור אבל אם ירצה שלא לאכול בשר כלל הרשות בידו וא"צ ללמוד ולידע כלל עיי"ש ועי' במגילת אסתר ובמרגניתא טבא שם אות ב' ובלב שמח שם ובס' מחשבת משה שם ועי' בס' מצות המלך בהידור מצוה סי' פ"א מה שהאריכו בזה. אמנם הרא"ה בס' החינוך מצוה קנ"ג כ' דהיא עשה גמורה וע"כ כ' דאי עבר על זב שלא למד לידע הסימנים להבחין ולא בדק אלא שראה בה סימן א' וסמך עליה ואכל ממנה אע"פ שמצא אח"כ שהיתר אכל בטל עשה זו של בדיקת סימנים ועיי"ש במנחת חינוך שם סוף סק"א שכ' שהוא דבר חדש. ועי' בהגהות משנה למלך שם שתפס על הרב החינוך שאין זה דעת הרמב"ם עיי"ש אמנם יעוין בס' קנאת סופרים על ספר המצות בשורש הששי שם שהעמיס כן גם בדעת הרמב"ם וכ' שם בתחלת דבריו די"ל דכוונת הרמב"ם הוא אף כשאינו רוצה לאכול כלל הוי הכונה באלו הציוין לדין באלו הסימנים לומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו עיי"ש לדרכו וכ"כ בס' לחם יהודה (להרב מהר"י עייאש ז"ל) על הרמב"ם רפ"א מהלכ' מאכלות אסורות שדעת הרמב"ם דהבדיקה גופא הוא המצוה ואע"פ שאינו רוצה לאכול עיי"ש. ועי' בפרי תואר סק"א שכ' מתה"ב דהוא לאו הבא מכלל עשה דלא משכחת לה לבטל העשה אא"כ ביטל הלאו וכ' שם עוד וז"ל ונראה לומר דכונת השי"ת במ"ע זו הוא שצריך לבדוק בהמה וחיה קודם שיאכלם וכשהוא בודק לאכול קיים מ"ע ואם לקח בהמה וחיה ולא בדק לדעת סימניו ואכל בלא בדיקה בטל מ"ע אבל לא עבר אלאו שהרי לא ידע שהיא טמאה וכשאכל לא עבר אלא אעשה דאותה תאכלו ובלא הבדלה לא תאכלו והו"ל לאו הבא מכלל עשה והלאו הגמור הוא כאשר ידע בבירור שהיא טמאה ואכלה ואז עובר על הלאו ועל העשה שהרי ביטל גם העשה דאותה תאכלו ולא אחרות וכו' עכ"ל ועי' בשו"ת שערי צדק חיו"ד סימן פ"ח וסי' צ' מ"ש בענין זה ועי' בס' דברי יוסף סי' תק"א מ"ש בדברי הפר"ח ותשו' שערי צדק בזה באורך ועי' בשו"ת מהר"מ יפה סימן פ"ה מ"ש בזה באריכות (ועי' בדברינו להלן סי' פ"ב ס"ק א'):

ופשוט הוא מדברי הפוסקים דכל זה בבהמה וחיה הבאה לפנינו מחדש ואינה ניכרת בטב"ע שהוא ממין בהמה וחיה טהורה אבל בכל בהמה וחיה שהוא ידוע וניכר להדיא בטב"ע שהוא ממין טהורים א"צ לבדוק הסימנים בכל פעם:

ועיין בס' יד דוד בהגהות הטור אות א' שהביא לשון הקרבן אהרן והרא"ם ז"ל דענין מ"ע זו הוא שלא יספיק לאדם שיהי' שונה הלכות אלו אשר בם יתבאר סימניהם אלא צריך שיטריח את עצמו להכירן איזה הוא הטמא ואיזה הוא הטהור עיי"ש:

ועיין עוד במנחת חינוך שם שכ' דלפמ"ש הפרמ"ג בריש הלכות שחיטה דאם נימא דהשחיטה הוי מ"ע ה"ז עובר אף על חצי שיעור ה"נ י"ל דבטמאים עובר על חצי זית כיון דעובר על מצות עשה דאותם תאכלו. אבל לדינא כתב דז"א דהא קיי"ל שיעורין הלל"מ הוא דהוי בכזית דוקא עיי"ש:

(ב) מעלה גרה. פי' מעלה ומקיאה ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק סמ"ג עשין כ"ט וכנה"ג בהגהות הטור אות ב':

(ג) ופרסותיה סרוקות. היינו שפרסותיה מפורשות ומובדלות לגמרי מתחלה ועד סוף ודלא כמקצת בהמות שפרסותיהן מפורשות מלמעלה ומחוברת מלמטה. כנה"ג אות ד' ופר"ח ס"ק א':

(ד) שאין לה שינים וכו' ולא ניבים. עי' בפרי תואר סק"ב שכ' דמשמע דבע"כ תרתי בעינן לסימן טהרה שלא יהי לה לא שינים ולא ניבין. וכ' דהן אמת דאם יהי' במציאות מין א' שיש לה שינים ולא ניבים או ניבים ולא שינים דאסור בודאי וליכא לספיקא בהא אלא מה שיש להסתפק בזה הוא אם מין זה מצוי בעולם לחוש לו או דוקא מין גמל ונ"מ דהיכא דמצא בהמה שניטל מקום השינים ונשאר מקום הניבין וראה שאין לה ניבין או שניטל מקום הניבין ונשאר מקום השינים וראה שאין לה שינים אם יספיק סי' א' לטהרה ולומר דאם רואין שאין לה שינים בודאי גם ניבין אין לה וכן אם רואין שאין לה ניבין נתלה דאם הי' נמצא מקום השינים היינו רואין שגם שינים אין לה ולדינא העלה להחמיר דבעינן שיהיה לפנינו מקומותיהם של