דרכי תשובה - ג קמט

ככ"פ ואף שהדם מתכנס במקום א' אינו חוזר ונבלע רק כלה והולך מכת חום התנור וכן מותר לצלות על טס של ברזל שהוא מלובן היטב אע"פ שאינו מונח במדרון אך כ"ז בתנור או אפי' בטס שאין לו בית קיבול אבל במחבת שיש לו בית קיבל ע"י הדפנות סביב אע"פ שהוא מלובן לא מהני דהוי כעין בישול עיי"ש באריכות ועי' בשו"ת מעון אריה חיו"ד סי' ח' מה שהאריך בענין זה והביא מדברי הצל"ח שמחלק בין גחלים ובין חרסו של תנור דבגחלים יש מקום לדם לזוב משא"כ בחרסו של תנור והתפלא מאד ע"ז דלפ"ז יהא אסור לצלות חתיכה קטנה של בשר ע"ג גחלת רחבה שאין מקום לדם לזוב ובע"כ יהיה מוכרח לצלותה ע"ג ב' גחלים כדי שיהיה מקים לדם לזוב בינתים ודבר זה לא נמצא בשום פוסק ולדינא כתב דהענין כך הוא דהא באמת גם בגחלים צריכין להבין במה דאמרינן שהאש שואב הדם הלא אנו רואין שכשמניחין בשר ע"ג גחלים לצלות הגחלים מתכבין קצת ע"י הלחות של הבשר ואיך עושה האש פעולתו ובע"כ משום דאמרינן דאם כי מתחלה גובר כח הלחות של הבשר ומכבה האש אבל אח"כ כשהאש בוער למטה במהדורה של גחלים אמרינן שהאש גובר ושואב הדם וזה לא יתכן רק בגחלים וכאמור משא"כ בתנור של חרס הרי כשמניחין הכבד נתקרר שם מעט המקום ההוא תיכף שוב אין לו כח לשאוב הדם כיון שנאבד כח האש ממנו והגחלים כבר נגרפו שיחזרו לבעור ולהרבות כח האש שם ומה"ט כתב דלפ"ז פשוט הוא דאם היה שולי התנור בשפוע יותר דלא איכפת לן במה שנחלש כח החום שלא יוכל לשאוב הדם כיון שיש לד לזוב אין חשש במה שאין התנור יוכל לשאוב הדם ועי' בשו"ת צל הכסף חלק ב' ביו"ד סי' ב' שכ' תוכחה לקהלה א' עם הסביבות דשם שנהגו לצלות בתנור גרוף וקטום וכ' שם דאם הי' נזהרים עכ"פ לצלות בתנור גרוף וקטום קודם אפיית הפת אף דמידי פלוגתת אחרונים לא נפקי מ"מ כל שעושים כמ"ש החקרי לב לזהר לצלותו במקום שאין להתנור בית קיבול אין לערער אחריהם ולבטל מנהגם שיש להם על מה שיסמכו אבל לא כן מנהג הקהילות הנ"ל שצולין בהתנור לאחר אפיית הפת שכבר נתלש חומו של התנור דבזה גם המקילין מודים לאסור. וכתב שכן הוא המנהג בשאלוניקי שאחר אפיית הפת מסיקין התנור עוד הפעם בהיסק גדול ואחר ההיסק גורפין התנור וצולין בו עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש לענין אם מותר לצלות הכבד על נייר עי' בכרתי סק"ג ובבל"י סק"ח ובלחה"פ סק"ב שכ' כן לדינא להקל עיי"ש ועי' בחק יעקב על ה"פ סי' תס"א סק"ז דמשמע ג"כ דסובר כהט"ז להקל עיי"ש וכ"כ בשמו בשו"ת טוטו"ד קמא סי' ק"ו ועיי"ש עוד בסי' ק"ח שהביא ראיה להתיר דלא נחשב ככלי שאינו מנוקב עיי"ש. אמנם יעוין במ"ז לעיל סי' ס"ה סק"ב שמפקפק אם יש להתיר דהנייר הוי כמו כשא"מ עיי"ש ועי' באבן העוזר שמתמה ג"כ על הט"ז בזה וכתב שיש לאסור הכבד וכ"ש בשר שנצלה על נייר והביאו היד אפרים לעיל סי' ס"ה שם. והנה בס' כרם שלמה כתב להכריע דאם עשה נקבים בהנייר יש להתיר עיי"ש אמנם יעיין בשו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' פ"ז שהביאו והשיג עליו והעלה שיש לאסור בכל ענין אפי' בעושה בנייר הרבה נקבים עיי"ש באריכות ועי' בס' מאורי אור בחלק קן טהור בחידושיו ליו"ד שמתמה ג"כ על המקילין בזה וכ' דאפי' אם היה בהנייר נקבים קטנים אסור שהנקבים נסתמו מיד והחוש מעיד ע"ז עיי"ש וכ"כ הרב השואל בס' רוח חיים הספרדי סי' ע"ו אות ד' דאפי' בנעיר פליספאפיע"ר ויש בו נקבים אסיר עיי"ש ועי' בס' שדי חמד בחלק אסיפת דינים מערכת הד' סי' ט' שכ' שמצוה לפרסם הדבר שאין לסמוך להקל בזה כיון שכל רבני אחרונים מפקפקין על הוראות הט"ז בזה עיי"ש:

ומ"ש הפת"ש בשם הבינת אדם הנה בגליון מהרש"א סי' ס"ה העתיק בשם הבינת אדם הנזכר דדוקא בנייר שכותבין עליו אסיר משום שנעשה בדבק עיי"ש ובמח"כ נתן מכשול לפני המורים בזה כי המעיין בבינת אדם שם נראה שכ' להדיא דלאו דוקא נייר שכותבין עליו כנזכר אלא אפי' נייר פשוט שמסננים עליו יין אסור דידוע דגם נייר שמסננים עליו יין היא מעכב כל דבר עב שלא יעבור ויצא וכ"ש דם דסומך טובא עיי"ש וכמש"ל בשם הרב השואל בס' רוח חיים:

(ד) שיהא ראוי לאכילה. עבאה"ט מ''ש דהיינו כחצי צלייתו ועי' בס' ברית מלח דף ט"ו ע"ב שהעלה דשיעור צליית כל צרכו הוא כשיעור שעה שלימה וחצי צלייתו הוא כחצי שעה עיי"ש ועי' בספר דברי יוסף סי' תצ"ח מ"ש להמליץ על אותן שאינם מדקדקין כ"כ אם נצלה הכבד בכל מקום כחצי צלייתו ומבשלים אותה כך דיש להם על מה שיסמוכו כי כן משמע בא"ז (הנדפס מחדש) שלא בעינן דוקא כחצי צלייתו עיי"ש אבל לדינא חלילה להקל בזה כיון שבטור סוף סי' ס"ט ובאו"ה כלל ח' סוף דין י' וברמ"א להלן סי' ע"ו סעי' ב' כ' לדינא דבעינן דוקא כחצי צלייתו וכ"כ כל הפוסקים האחרונים (ועי' ביד יהודה להלן סי' ע"ו בפיה"א סק"ח) אמנם לדידן לענין לכתחלה בלא"ה אין נ"מ בזה כ"כ כיון שכבר נתבאר בט"ז לעיל סוף סי' ס"ט דאין אנו בקיאין בשיעור חצי צלייתו ונוהגין לצלותו עד שנתייבש מבחוץ אך לענין דיעבד לכאורה יש נ"מ בזה איברא כי בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' מ"ב באמצע התשו' העלה דמ"מ בדיעבד אם לא נצלה הכבד כחצי צלייתו מותרת לאכלה כך כמות שהוא בלי בישול או טיגון ואע"ג דלהלן סי' ע"ו ס"ק י"ג כתב הש"ך דבשר שנצלה פחות מכשיעור חצי צלייתו אסור גם לאכול בפ"ע זה דוקא בבשר אבל בכבד אין להחמיר כלל עיי"ש:

(ה) ואח''כ יכול לבשל. ומותר לבשלו בעוד חם וא"צ להמתין עד שיצטנן. יד יהודה בפיה"ק סק"ד:

(ו) ואם מנקבה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דוקא בדיעבד ועפר"ח סק"ד שהשיג על הש"ך בזה וכ' ממשמעות לשון הרמ"א והאו"ה והת"ח דאפי' לכתחלה יכולין לסמוך ע"ז עיי"ש ועי' במנח"י כלל כ"ד ס"ק י"ב שכ' ג"כ על הש"ך דאין זה משמעות לשון הרמ"א אלא משמע דמתיר אף לכתחלה כשמנקב בסכין עיי"ש אמנם בשפ"ד סק"ג כ' דמשמע דעיקר ההלכה הוא כדעת הש"ך דלא מהני לכתחלה לבישול אחר צליה נקיבה בסכין אלא צריך לקורעה שו"ע דוקא עיי"ש וכ"כ בחוו"ד בחידושים סק"ג לדינא עיי"ש ועי' בס' ראש פינה באבן הראשה אות ב' שכ' שכן ראוי להורות כדעת האחרונים דנקטו להלכה כדעת הש"ך להחמיר לכתחלה עיי"ש:

(ז) מנקבה. עבאה"ט ועט"ז מ"ש דראוי להחמיר לעשות נקבים גם בכבד של עוף ועי' בס' ראש פינה שם שכ' דראוי להחמיר להצריך לכתחלה קריעה שו"ע גם בכבד של עוף וכיון דכבד של עוף הוא נחלק לשנים צריך לחתוך כל חלק ממנו שתי וערב לכתחלה ועיי"ש עוד בפנת יקרת אות ד' ואות ל"ב ועמ"ז סק"ב שכתב דכבד של עוף נוהגין לבשלו אחר צלייה אע"פ שלא עשו בה נקבים בשעת צלייה דסומכין על נטילת המרה משא"כ בכבד של בהמה בודאי לא מהני נטילת המרה וכל זה כשהיא שלימה אבל אם צולין חתיכת כבד אף של בהמה א"צ כלום עיי"ש:

(ח) וכן אם נטל משם הסרה. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דנטילת המרה עם חתיכת בשר מן הכבד מהני אפי' לכתחלה אמנם מדברי הט"ז סק"ב מבואר דגם נטילת המרה לא מהני לכתחלה כמו אם מנקבה ועי' בס' ראש פינה בשינת יקרת אות י' שהביא ראיה מדברי הד"מ לדעת הט"ז דלא מהני לכתחלה נטילת המרה עם הבשר רק בדיעבד ועיי"ש עוד באבן הראשה אות ב' עיי"ש אמנם בחוו"ד בחידושים ס"ק ד' פסק ממשמעות דברי הש"ך לחלק לדינא בין כבד בהמה לשל עוף דבשל עוף מהני נטילת המרה והגידין והקנוקנות שבצד המרה עם מעט בשר הכבד עמה ואז מותר גם לכתחלה לצלותה ע"מ לבשלה משא"כ בכבד של בהמה דלא מהני כ"ז ובעינן קריעה שו"ע דוקא עיי"ש:

(ט) נוטל הסמפונות. עפת"ש שציין לתשו' נו"ב תניינא חיו"ד סי' מ' והיינו כי השואל שם מפקפק דלפי שיטת הרמ"א בסעיף ג' לא מהני בבישול אחר צליה נטילת סמפונות כיון דהאיסור הוא משום הכבד עצמו ועי' בחידושי הגרעק"א ז"ל שהקשה ג"כ קושיא זו ועי' בנו"ב שם שתי' דעיקר החשש הוא משום גוף בשר הסמפונות שלא שלט בהן האור וחיישינן שע"י הבישול יצא הדם ולכך מהני נטילת הסמפונות אחר הצליה ועיי"ש שכתב דמש"ה כ' הרב נוטל הסמפונות ולא כ' לקורעו וכו' עיי"ש ועי' ביד יהודה בפיה"א סוף סק"ז שכתב כן מהת"ח שצריך ליטול את הסמפונות עצמן אבל אין לסמוך על נטילת הדם שבסמפונות עיי"ש ועי' בשו"ת שבס' שארית חיים סי' י"א מ"ש בדברי הנו"ב בזה והניחו בצ"ע ומצדד די"ל דעיקר החשש בזה הוא רק משום דם בעין שבסמפונות ולא משום בשר הסמפונות עצמו דאין חילוק