דרכי תשובה - ג קמג

דרבנן דדם שבשלו מדרבנן אך אם נפל לכלי שני להמ"ד דס"ל דכלי שני מפליט ומבליע חמור בספיקו דהו"ל ספק תורה ומ"מ לדינא אין להחמיר גם בכלי שני דהוי ס"ס שמא הלכה כהמ"ד דכ"ש אינו מפליט ושמא יש ס' נגד הדם אך בכבוש בכה"ג יש להחמיר עיי"ש ועי' בשו"ת מור ואהלות (להרב מהר"א פוסק ז"ל) באוהל ים המלח סוף סי' י"ב מ"ש בזה:

סעיף א (א) הלב מתקבץ הדם בתוכו. ר"ל דבלב יש שני מיני דמים. דם של עצמו. ודם הנכנס בשעת שחיטה. דם של עצמו כשלא פירש מותר כשאר דם האברים ומליחתו מכשירתו אפילו לקדירה מאותו דם. אבל דם שבתוך החלל הבא לו מחיצה אינו יוצא ע"י מליחה אלא צריך קריעה ואפי' לצלי מפני דם הכניס. פר"ח סק"א. ועי' במנח"י כלל כ"ז סק"א שכ' דלכאורה כיון שכל עיקר הטעם דלב צריך קריע הוא מפני שהדם מתקבץ בתוכו בשעת שחיטה נראה לכאורה דבלב דשליל שנמצא בבהמה בין חי ובין מת דניתר בשחיטת אמו דלא שייך טעם זה אין צריך לקרוע הלב שבתוכו אכן לדינא אין לסמוך ע"ז כי ברמב"ם מבואר דאף בשליל נמשך הדם לתוכו וצריך קריעה עיי"ש וכ"כ במ"ז סק"א ובחוו"ד לדינא עיי"ש ועי' בערוגות הבושם אות א' בעובדא שבא לידו שלקחו שליל שנמצא בבהמה ובשלוהו והלב היה בתוכה ולא נפתח ולא נקרע מקודם ולא היה דבוק אל השליל רק שהיה דבוק ומחובר להריאה ונתבשל יחד ונגד הלב לבדו היה בכל השליל ששים אבל לא היה ששים גם עד הריאה כדין איסור דבוק וגם נמצא בהלב קצת חתוך בסכין והיה נקב בחללו שהיה מקודם הבישול שעשה הטבח במשמוש ידו שם בסכין והיה תערובות גדול וכתב דכיון דבגוף הדין דלב שליל צריך קריע כמו לב בהמה אינו פשוט כ"כ ויש סברה לומר דא"צ קריע כלל ואף שאין לסמוך ע"ז מ"מ לקצת סניף יש לצרפו ובנ"ד כיון שיש ג"כ סניף שהיה חתוך למטה אף דזה לא מהני דבעינן קריעה גמורה אלא אם כן היה מונח בפיו למטה ובנדון דידן אין אנו יודעין אם היה מונח בפיו למטה מכל מקום עכ"פ ספק הוי דלמא היה החתך למטה וזב דמו ע"י מליחה מכל הלין יש לצרף להקל לענין איסור דבוק שלא להצריך ס' נגד הריאה שהיה דבוק בה דנגד חומרא דאיסור דבוק קיי"ל דבכ"מ שיש איזה צד להקל סגי ע"כ יש להכשיר עיי"ש:

(ב) צריך לקרעו. וסגי לקרעו שתי לבד או ערב לבד וא"צ לקרעו שתי וערב שו"ת נחלת שבעה סי' כ"ח עיי"ש הטעם:

(נ) קודם מליחה. דלכתחלה אין למלוח או לצלות בלא קריעה על סמך שיקרענו אח"כ דחיישינן דלמא אשתלי ולא יקרענו. שפ"ד סק"י. ועי' מנח"י כלל כ"ז ס"ק י"א ויד יהודה בפיה"ק ק"ב:

(ד) ולמלחו אח"כ. אבל אם לא מלחו. ונתבשל בלא מליחה אף שקרעו תחלה אסור הלב ואף דאיכא ס' בתבשיל נגד הלב יש לאסור הלב עצמו באין הפ"מ. מ"ז סק"ה. ועיי"ש עוד בשפ"ד סק"ז שכ' דה"ה לכבוד שבת יש להתיר בזה הלב עצמו בדאיכא ס' עיי"ש:

(ה) מותר אפילו לבשלו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך שנזהרים מלאכול מן הלב ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ד' שכ' דבמדינתו אין נזהרים בזה כלל עיי"ש ועי' ברמ"א לעיל סוף סי' י"א שכ' דנהוגין השו"ב לאכול מן הלב עיי"ש ועי' בדברינו שם (ס"ק נ"ד) וכפי הנראה דנשתנה המנהג ממה שהיה בימי הש"ך ועשפ"ד כאן סק"ב שסיים דברי הש"ך וכן נוהגין ולהלן סק"ז כתב דרק בעלי תורה נזהרים בזה ועי' חוו"ד שכ' דהזכרים אין אוכלין אותו עיי"ש ונראה הטעם כיון שכל הקפידה הוא משום שקשה לשכחה וזה לא שייך בנקיבה דאינה בת תלמוד תורה. אמנם הנה מה דמשמע מלשונו דכל הזכרים אין אוכלים אותו במדינותינו לא שמעתי שיהיה המון עם וע"ה נזהרים בזה רק ת"ח ובעלי נפש נזהרים בזה כנ"ל ועי' בבית לחם יהודה סק"ג שכ' וז"ל ואין לאכול נשים מעוברת וזכרים בפרט בני תורה לב אפי' של עוף שקשה לשכחה אבל שאר נשים ובתולות אוכלות הלב אפי' של בהמה וכ"כ בכנה"ג עכ"ל. ומ"ש הבאה"ט מהבה"י דלב עוף זורקין ולב בהמה חותכין עיי"ש הנה דבר זה נזכר לענ"ד בדברי זקיני הלבוש ז"ל בביאור אבן יקרה על הרקאנטי פרשת לך לך ע"ד הרקאנטי שם שכ' שחותכין ערלת לב וז"ל פי' לב הבהמה כשרוצים לאכלו חותכין חידודו עכ"ל והנה מלשונו זה משמע תרתי דלב בהמה אוכלין ולב עוף אין אוכלין כלל דאם גם לב עוף אוכלין בודאי גם בלב העוף היה צריכין לחתוך ערלתו ע"פ הכוונה של הרב הרקאנטי שם ומדנקיט רק לב בהמה משמע דלב בהמה נוהגין לאכלו רק ע"י שיחתוך ערלתו ולב עוף אין אוכלין כלל אמנם במדינותינו לא שמעתי שיהיה מחלקין בין לב בהמה לעוף כלל ואותן האוכלין אוכלין בין של בהמה ובין של עוף ואותן שנזהרים שלא לאכלו אין אוכלין שום לב בין של בהמה בין של עוף ועי' בס' משנת חסידים במסכ' מוצאי שבת פרק ז' משנה א' שכ' וז"ל ולא יאכל שום לב של בהמה חיה ועוף שלא יוסף בו טפשות מרוח הבהמה השוכן בו או מאיזה נשמה המגולגלת ששם מושבם עכ"ד ועי' בש"ע האריז"ל אות ח' ואות ט' ועי' במ"א או"ח סי' ק"ע ס"ק י"ט ועי' בשלחן גבוה מחודש א' שכתב כי בשאלונקי כל הצנועין וכל יודעי ספר נזהרים בזה שלא לאכול שום לב בין של בהמת גסה או דקה ובין של עוף עיי"ש:

ועיין בשפ"ד סק"ז שכ' במקום שהדין נותן להתיר הלב בהפ"מ או לכבוד שבת אף דבעלמא קיי"ל דלכבוד אורחים הוי כמו הפ"מ או כבוד שבת מ"מ בלב לא שייך זה כיון דבכ"מ שנזכר לכבוד אורחים היינו בעלי תורה ובעלי תורה אינם אוכלים לב עיי"ש:

(ו) לבשלו. עבאה"ט ועי' בשפ"ד סק"ד שכ' דאם נמלח הלב בלא הדחה קמייתא יש להתיר אף באין הפ"מ עיי"ש ועי' בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קמ"ח שנשאל בלב שקרעו והוציא דמו ונמלח משני צדדיו בלא הדחה ראשונה וכ' ג"כ דפשוט הדבר להקל כיון דבלא"ה יש דעת הפוסקים המכשירין בנמלח בלא הדחה קמייתא ואף דלא קיי"ל כן מ"מ בלב כיון דהלב שיע כ"ע מודים דשרי בדיעבד כשנמלח בלא הדחה קמייתא עיי"ש:

(ז) ויש מחמירים לבשלו. עבאה"ט מ"ש מהמהרש"ל דנוהגין לבשלו אחר המליחה ועי' במ"ז ס"ק ח' שכ' שכן המנהג פשוט לבשלו אחר המליחה עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות ב"י אות ב' ועפר"ח סק"ב שכ' דאפילו במקום דנוהגין להחמיר שלא לבשלו יש להם לבטל המנהג כי הוא מנהג בטעות ואין לו על מה לסמוך עיי"ש אמנם בס' מזמור לדוד (להרב מהרד"פ ז"ל) השיג על הפר"ח בזה וכ' דבמקום שנוהגין להחמיר אין לבטל מנהגם כי המנהג נתייסד כדי שלא יבואו להקל ולבשל גם הכבד בלא צלייה כיון שהלב דמי לכבד ועמו קאי שהוא מונח אצלו עיי"ש ועי' בשלחן גבוה סק"ב שהעלה לדינא כמ"ש הפר"ח דאפי' במקום שנוהגין להחמיר יש להם לבטל מנהגם עיי"ש:

(ח) רי צולין אותו. אבל בודאי דגם לצלי נוהגין להחמיר לחתוך ולמלוח. מנח"י רק ט"ו ס"ק נ"א עיי"ש:

סעיף ב (ט) קרעו אחר סליחתו ומותר. עש"ך ס"ק ה' דא"צ למלחו מבפנים לאחר הקריעה דשפיר מהני ליה המליחה שמלחו קודם הקריעה מבחוץ ולא הוי בכלל נמלח בצד א' דכיון דבשעה שמלחו מבחוץ לא היה קרוע הו"ל כחתיכה עבה ועי' מזה בשפ"ד סק"ה ובכנפי יונה (בד"ה כתב בספר):

(י) דכבולעו כך פולטו. עבאה"ט מ"ש מהש"ך דאם אחר שנמלח הלב נפל לציר שרי מטעם דשיע ועי' במנח"י כלל כ"ז ס"ק ה' שכ' דאם נפל על הלב דם בעין בשעת מליחה נאסר הלב כמו שאר בשר דדוקא לענין דם