דרכי תשובה - ג יא

וכו' עיי"ש ועי' בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ו מ"ש ע"ח הל"מ בזה:

(עא) שהם כהנים רבים במטבחיים. עט"ז ס"ק י"ג ופר"ח ס"ק י"ט שכ' דר"ל דאף שיש כהנים הרבה בבית המטבחיים והמתנות מועטים דלא סגי להם מתנות כפי צרכם וה"א דכיון דלא די לכ"א להמתין עד שיתן לו הטבח בעצמו כיון שאין מספיק שיתן לכל אחד א"כ ה"א דטפי עדיף שימצא עצמו ליטול משום דחביבה מצוה בשעתה קמ"ל דהצנועין מושכין ידיהם אבל אם הי' הכהנים מועטים או אף שהי' הכהנים מרובים והמתנות ג"כ מרובים שפיר יכול ליטול עיי"ש ועמ"ז שכ' דמ"ש הט"ז בזמן שהכהנים רבים דלא סגי להו מתנות ר"ל שלא יבא לכל אחד כדי נתינה עיי"ש ועי' בס' פתח עינים (להגאון חיד"א ז"ל) בחידושיו למס' יומא דף ל"ט מה שפילפל בדברי הט"ז והמ"ז בזה באריכות אמנם במה שהחליטו הט"ז ושאר אחרונים הנ"ל דכשהמתנות מרובים אף שיש כהנים מרובים יכול ליטול דהוי דרך כבוד עבס' מהר"י קורקס על הרמב"ם פרק י"ב מהלכות תרומות הלכה י"ט (בד"ה ואפשר עוד) שכ' דכל שניתן להרבה כהנים ביחד לחלק ביניהם הוי זלותא ולא הוי דרך כבוד אא"כ נותן לו בלי שיחלק עם אחרים עיי"ש ומבואר מדבריו שלא יתן מנה גדולה לכמה כהנים שהם יחלקו ביניהם רק יתן לכ"א חלקו בפ"ע:

(עב) הצנועים מושכין ידיהם. עי' בס' שאול בן הלוי בחידושיו לסי' זה שהביא מדברי הש"ס דמ"ש דביש כהנים רבים הצנועין מושכין ידיהם ר"ל דאז אפי' חלקו הרגיל לקבל ממנו אשר בלא"ה הי' מקבלו עכשיו כשיש הרבה כהנים והמתנות מועטים ימשך ידו ממנו עיי"ש:

(עג) יטול. ואז יכול לתבוע חלקו אפי' בפה מטעם זה. כרתי ס"ק י"ב. ואם מותר לתבוע דרך הפצרה יש לעיין ולפמש"ל (ס"ק ס"ה) מהד"ק משמע דבכה"ג מותר אפי' דרך הפצרה דאלו שלא בדרך הפצרה אפי' כשידוע בעיר שהוא כהן מותר אמנם לפי הטעם כדי שידעו שהוא כהן לכאורה לא יספיק להתירו לתבוע בפה רק באמירה קלה אבל לא בדרך הפצרה דהא אף באמירה בעלמא שאומר להבעה"ב שרוצה ליטול המתנות יתפרסם. ואולי י"ל כיון דעיקר הפרסום נעשה במה שבעה"ב שולח לביתו המתנות י"ל דה"נ אפי' דרך הפצרה מותר. אמנם בלא"ה כתבתי לעיל שם שדברי הד"ק בזה צ"ע שאין כן משמעות הפוסקים:

(עד) כדי שידעו שהוא כהן. עט"ז ס"ק י"ד שכ' דר"ל במקום שא"א לו לישא את כפיו אבל היכא שיכול לישא את כפיו הרי יכולין להכיר בו שהוא כהן ע"י נשיאות כפיו עיי"ש. אבל בפר"ח ס"ק כ' כתב לדינא דאפי' במקום שאפשר לו לישא את כפיו יכול ליטול המתנות דלא סגי שיפרוש כפיו אל הדוכן להחזיקו לכהן דבמקום שאין מכירין בו שהוא כהן לא מחזיקין אותו לכהן אף שרואין שנשא כפיו על הדוכן והדוכן לא מהני רק לאיש שכבר החזיק לכהן שלא ישכח ויעמוד על חזקתו אבל לאיש שלא ידענו לי' מקודם ולא ידעינן בי' שהוא כהן לא יתחזק לכהן במה שעולה על הדוכן עיי"ש וכ"כ במ"ז ס"ק י"ד מהב"ח עיי"ש ועי' בפלתי ס"ק ב' שכתב שדברי הפר"ח דחוקים עיי"ש ועי' בהגהות יד אברהם שכ' ג"כ שדברי הב"ח והפר"ח צ"ע כי מהרמב"ם בפרק כ' מהלכות אסורי ביאה מוכח דנשיאת כפים מהני גם למתנות כהונה ועיי"ש במ"ש בזה (וע"ל בס"ק שאח"ז):

(עה) שידעו שהוא כהן. עי' באה"ע ריש סי' ג' בחלקת מחוקק ובבית שמואל שכ' דבא"י אף בזמה"ז אין אדם נאמן לומר כהן אני דשמא יתנו לו תרומה עיי"ש והנה לפ"ז לכאורה ממילא דלא שייך דין זה בזמה"ז כלל דממ"נ אי בארץ ישראל הלא כל זמן שאין מכירין בלא"ה שהוא כהן לא מהני גם במה שנוטל מתנות עפ"י דיבורו ואי בחוץ לארץ הא לא שייך דין מתנות כהונה כלל וכמש"ל (סעי' כ"א) אמנם לכמ"ש הבאה"ט באה"ע בריש הסי' שם בשם הבה"י דנאמן בזמה"ז אף בארץ ישראל שפיר יתכן שוב ראיתי בס' ערוגות הבושם אות ד' באמצע הדיבור שנתעורר בענין זה וכ' די"ל דמיירי דבעל הבהמה מכיר בו מכבר ויודע שהוא כהן רק שאינו מפורסם בעיר לכהן לכך יוכל לקבל המתנות להודיע ולפרסם שהוא כהן אבל אם אין הבעה"ב מכיר בו בלא"ה לא מהני להחזיק עצמו לכהן עי"ז עי"ש לדרכו:

סעיף יב (עו) ואם וכו' יאכלם צלי. עפר"ח ס"ק כ"א וכו"פ שכתבו שהדבר פשוט הוא שאם מכרם הכהן לישראל שאין הישראל מחוייב לאכלם צלי ובחרדל דלא כתיב למשחה לגדולה אלא גבי כהנים עיי"ש ומסתבר הדבר (וכן מבואר מדברי רש"י בבכי ות דף כ"ז ע"א בד"ה אבל ובד"ה תיתחל) דלאו דוקא אם מכרם לישראל הדין כן אלא אפי' מכרם לכהן אחר שאין צריך לאכלם צלי דהא לא בתורת כהן קאכיל להו:

(עז) יאכלם צלי. עבאה"ט מ"ש הטעם משום דכתיב למשחה לגדולה ועי' כו"פ שכ' דהאי למשחה לגדולה הוא מן התורה עיי"ש וע' מענין זה בקונטרס דרך מלכים שבסוף הס' דרך ים על מס' מעילה באריכות ועי' בשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל בתשובה מנכד המחבר שנדפס בסוף חיו"ד שכ' שם באמצע התשו' אגב אורחי' (בדף מ"ז סוף ע"ב) דבע"כ האי דרש למשחה לגדולה לא שייך גבי קיבה דהא בני מעיים אוכליהן לאו בר אינש ואיך נימא דבזה אמרה התורה למשחה דרך גדולה כיון דאוכליהון אינו בגדר אנושי ובע"כ דהדרש קאי על שאר מתנות כהונה ולא על הקיבה ועיי"ש בסוף התשובה (בדף מ"ח ע"א) שחזר מדבריו וכ' דלפי האמת אין מקום בזה להאי דאוכליהון לאו בר אינש דכיון דאחשביה לאכילה הוי אצלו דרך גדולה ואסור לזלזל בו עיי"ש:

(עח) צלי עי' בשו"ת מעשה אברהם הספרדי חיו"ד סי' י"ט שעמד על המחקר אי ר"ל דוקא צלי ע"ג גחלים או דלמא דה"ה צלי קדירה והאריך בפילפולו והעלה בראיות דלא דוקא צלי ע"ג גחלים דה"ה נמי צלי קדירה דצלי קדירה נמי נקרא צלי לענין זה עיי"ש:

(עט) ובחרדל. עי' בהליכות עולם בנתיבות ההוראה שכ' ממשמעות הר"ן דאי כל המטעמים שוים אצלו אינו מחויב לאכול צלי ובחרדל דלא אמרו זאת אלא על הסתם שחביב אצלו לאכול כן כי גם המלכים שאוכלים כן הוא מפני שחביב להם כן ומתמה על שלא הביאוהו האחרונים עיין שם:

סעיף יג (פ) יכול להאכילם לכלבים עש"ך ס"ק ה' שכתב שאין בהם שום קדושה ור"ל ומה"ט לא שייך בו משום שלא יהא מצות בזויות עליו אלא מנתו ופרנסתו הוא. שפ"ד וע"ל סי' ש"ו סעי' ה' (וע"ל ס"ק ס"ג):

(פא) להאכילם. עבאה"ט מ"ש מהמהרש"ל ועשפ"ד שם שכ' הטעם שכיון דכתיב למשחה לגדולה ובנותן לכלבו אין זה דרך גדולה עיי"ש ועי' בערך השלחן הספרדי אות י"ג שכ' מהרדב"ז דכ"ז דוקא כשהמתנות הם אצל הכהן אז הוא דאין לו ליתנם לכלבים דשייך בו למשחה לגדולה אבל אם מכרן הכהן או נתנן לאחר שפיר יכול האחר ליתנה לכלבים אפי' אם הם ראוים לאכילת אדם דדוקא הכהן עצמו הנוטל המתנות הוא דאסור אבל אחר שרי עיי"ש (פב) לכלבים. ע' בפרי תואר ס"ק ח' שכ' דלכתחלה כל שאין צורך אסור להאכיל לכלבים שום בשר דחזי לבר ישראל לאכול זולת בשר נבילה דבה הותר הכתוב ולאו דוקא לכלב אלא לשום בהמה אסור דהא אפי' לע"ה אסור לאכול בשר ומכ"ש לבהמה ואין רשאי ליתן להם רק בשר טריפה או סירחון וגרוע שאינו ראוי לאכילת בר ישראל אך כ' דכ"ז הוא רק כשאין באכילת הבעל חי צורך לישראל אבל היכא שזה שמאכיל להבעל חי הוא צורך לישראל, והוא יקח בשיוויו טפי מהדבר מאכל שמאכילו יכול להאכילו אף בשר חשוב שראוי לאכילת אדם דהא בזה מתהני הישראל ביותר עיי"ש ועי' בס' דברי יוסף סוף סי' תכ"ה שכ' דמ"ש הפר"ת דאסור ליתן לכלב בשר כשר אלא בעומד לסרחון וטעמו משום דאפי' לע"ה אסור לאכול בשר הוא תמוה דבשלמא על אדם ע"ה שייך לומר זה דכיון דאסור לו לאכול בשר ממילא דאין ליתן לו ולהכשילו באיסור אבל על הכלב לא שייך עליו איסור וממילא דמותר ליתן לו וגם כ' די"ל דכל מ"ש המהרש"ל דאין ליתן לכלב בשר אלא בנסרח ואינו ראוי לאכילה