דרכי שלום צח

אלא בתולה נדרו באם שאפשר שלא יחול הנדר לעולם אבל תולה נדרו בימים כיון שסוף איסורו לחול אף על פי שלא חל עדיין חל הנדר מיקרי וחכם מתיר עכ"ל. והנה לפי דיעה זו דאם היתה האשה זו באה להתירה היינו יכולים להתיר לה את נדרה מטעם זה דנדרה תולה בימים וחל הנדר מיקרי ואחר שחל הנדר מסתמא אמרינן דהנתינה היתה על זה הנדר שכבר חל עליה. וידידי הרה"ג מהר"י חמודות שליט"א הערני מהא דאמרו בקדושין (דף ס"ד ע"ב) אפילו הכי לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. ויפה העיר דלפי שיטה זו עכ"פ הוי מצוה דרמיא עליה. ואך דדין זה הוא מחלוקת הראשונים ובש"ע (סי' רכ"ח סעי' י"ז) פסק כדעת הרמב"ם ז"ל ודעימיה דאין מתירין הנדר עד שיחול אפילו בכה"ג וע"ש בב"י ובש"ע

[ד] אמנם נראה דיש לחלק בין נדרי איסור כענין המבואר בש"ע שם (סי' רכ"ח סעי' ז') היינו שנשבע שלא יאכל בשר שלושים יום מר"ח אייר דפסק המחבר דאינו נשאל עד שיכנס אייר לענין נדר שהוא בקום ועשה לפי המבואר בש"ע (שם סי' י"ט) מי שנשבע לעשות דבר פלוני תוך שנה מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד ע"כ. ומקור דין זה הוא מהריב"ש כמבואר בב"י. והנה בספר מחנה אפרים (הלכות שבועות סי' י"ד) הביא תשו' הריב"ש (סי' קצ"ח) שהשיב על מי שנשבע להזמין בתו לנשואין ולא קבע זמן שמחויב להזמין מיד שמיד חלה עליו שבועתו ואף על פי שלא קבע זמן אינו עובר על שבועתו כל זמן שבידו לקיימה מכל מקום מעתה הוא מחויב לקיימה דומיא דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דחייב למנות נזירות מיד ואם לא מינה עובר בבל תאחר וכתב במח"א וז"ל ונראה דהרב ז"ל לאו משום בל תאחר אמרה אלא ס"ל שכל הנודר או נשבע סתם ויש סיפוק בידו לעשותו הר"ז חייב לעשותו מיד מטעם דשמא ימות ולא יוכל לקיים אח"כ וכו'. וראיתי לב"י חו"מ (סי' ר"ז) שהביא משם האגודה דאדם שנדר לעשות דבר תוך זמן ובתוך הזמן היה סיפוק בידו לעשותו וביומא דמשלם זמניה נאנס לא קרינן ליה אונס עכ"ל. ואפשר שזהו טעמו של הריב"ש ז"ל וכו'. ונראה דמהאי טעמא כתב הריב"ש ז"ל על מי שנשבע לעשות דבר תוך זמן שנה דמעכשיו תלה עליו השבועה ויכולים להתירה וכגון זה חל הנדר מיקרי כיון דמעכשיו מחויב לעשות הדבר ההוא עכ"ל, והוא הדין שפסק כן המחבר (סי' י"ט). ולפי מה שביאר בעל מחנה אפרים הך דינא דהיינו טעמא חל הנדר מיקרי כיון דמחויב מעכשיו לקיים כשיש סיפוק בידו דשמא לא יוכל לקיים אח"כ ואף שיהיה אונס לא קרינן ליה אונס. מה נפקא מינה לן אם אמרה עד שתי שנים או כשיהיה בנה בר מצוה דזיל בתר טעמא וזכינו לדין דהאשה הזאת היתה מחויבת לקיים את נדרה תיכף כשהיה לאל ידה דשמא לא תוכל לקיים אח"כ וא"כ מסתמא היתה הנתינה על שהיתה חייבת. ועיין במ"א או"ח (סי' תקס"ח סי"ג) ובמחצית השקל המבאר דעת המ"א כדברי הנ"ל ע"ש

[ח] ואף אם נימא דיש לפקפק בזה לומר דיש לחלק בין האי דינא דהריב"ש שנשבע לעשות דבר תוך זמן שנה לנידון דידן שתלתה כשיהיה בנה בר מצוה דשם מחויב לעשות מעכשיו הדבר ההוא. ובנ"ד לא חל עליה החיוב עד שיהיה בר מצוה זה רק לדעת החולקים על הר"ן ודעימיה וס"ל דגם בתולה בימים לא מיקרי חל הנדר אבל לשיטת הר"ן ז"ל דתולה בימים חל הנדר מיקרי אם כי בגמרא אמרו אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו ופירש הר"ן לא יעקור חלות דברו ודייקינן הא אחרים עוקרין אלמא אין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר עכ"ל. הרי מפורש משמעות הכתוב דחל הנדר בעינן ואפילו הכי סבירא להו להפוסקים הנ"ל דבנדר התלוי בימים מיקרי חל הנדר ואין שום עיכוב ומניעה מצד הימים וכחל מעכשיו דמי ולפ"ז רובץ עליה החוב של הנדר מעכשיו. ונראה לפע"ד דמה שכתב המחנה אפרים דזה שכתב הריב"ש ז"ל על מי שנשבע לעשות דבר תוך שנה מעכשיו חלה עליו השבועה ויכולים להתירה וחל הנדר מיקרי שהוא מטעם דמחויב מעכשיו לעשות הדבר ההוא אנו צריכים לסברא זו ולטעם זה רק להפוסקים החולקים על הר"ן וס"ל דגם בתולה נדרו בימים לא מיקרי חל הנדר ואין יכולים להתיר לכן מוכרחים אנו לומר יען כי הוא מחויב מעכשיו לעשות ולקיים מיקרי חל הנדר. אבל לשיטת הר"ן והפוסקים דעימיה דתולה נדרו בימים חל הנדר מיקרי ליכא למימר כפי הנ"ל דהרי בנדרי איסור (שבסעיף י"ז) שאינו בקום ועשה כלל ולא שייך כלל לומר דמחויב מעכשיו ואפילו הכי ס"ל דחל הנדר מיקרי, ולפ"ז לפי שיטה זו בהאי דינא דהריב"ש (שבסי' י"ט) חל הנדר מיקרי כיון שסוף איסורו לחול והפסק הימים אינו עיכוב כלל, ולפ"ז יש לומר בהיפוך דאם חל הנדר מיקרי אז מחויב מעכשיו לעשותו כיון שהנדר חל עליו והיינו שהחיוב לעשות מעכשיו תלוי בחלות הנדר לא שהחלות הנדר תלוי בהחיוב של קיום מעכשיו וזה מוכרח ודוק היטב. והנה הב"י הביא תשובות הרמב"ן ז"ל על אדות אחד שנדר שאם לא יפרענו חמיו קודם פסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת דלא חשוב חל הנדר עד שיגיע זמן איסורו. וכתב דמעיקרא היה סבור כיון שהגיע הפסח ולא פרעו חל הנדר מיקרי ומתירין לו אף על פי שלא הגיע זמן איסורו אלא שאח"כ חשש שמא לא מיקרי חל הנדר עד שיגיע עצרת שהוא זמן איסורו. וכתב עליו הב"י ותמיהה לי דכיון דמשום חששא הוא דאמר הכי הא איכא למיחוש דילמא משהגיע פסח מיקרי חל הנדר וטפי עדיף למישרי ליה בהוא (בהאי) עידנא מלהמתין עד העצרת שכבר עבר על נדרו ומשום ספיקא הוה ליה למימר דלישרי ליה תרי זימני חד בתר