דרכי שלום צו

צבור וחל עליהם חובת קריאה אבל אם היה בכפר שיש שם מנין ובשבת אתת אירע שלא היה להם מנין ולא קראו בתורה ובשבת שאחריה בא לידם שנתקבץ מנין א"צ לקרות פרשה שעברה כיון דלא היה שם צבור בשבת שעברה לא חלה עליהם חובת קריאה כלל עכ"ד. ובתשו' תש"י הביא משו"ת חיים שאול (סי' ע"א) ובזכל"א תאו"ח (אות ס') כתבו דצריכין לקרות בשבת שאחריה גם הפרשה הקודמת ע"ש

[ח] מה ששאל בדין הליבון בכירים אנגליים (ענגלישע קיכען) אשר הטסים (בלעכין) תחובים בהכירה והצדדים אי אפשר ללבן. עיין בספר יוסף דעת (יור"ד סי' צ"ב) שכתב וז"ל ודאי דלא נשאר רק משהו דבהקצוות לא נשאר טעם ברור רק משהו וא"כ הוה כעין תרי משהו שאותו משהו יתפשט עם הפלאטען ויתן טעם בהקדרה זה הוה כתרי משהו שהדרכי משה והט"ז מתירין ואף דאנן מחמירין בתרי משהו כמבואר במג"א (סי' תס"ז) מ"מ בכה"ג אינו רק ספק חרי משהו ושרי ושוב כתב: אמנם נתיישבתי דבכלי שאין לו פליטה מגופו אף תרי משהו אסור עכ"ד. ובספר שד"ח באספ"ד (מ' חו"מ סי' ז' אות ט"ז) הביא בשם תשו' מנחת ש"י (סי' מ"ו) שכתב דהני טסין דרוב הבליעות ע"י מים יש להקל בהגעלה והקצוות ג"כ נתלבנו עכ"פ ליבון קל והוי כהגעלה ואין צריך להסיר הטסין זולת אם אינם משוקעים בבנין והם מגולים דאז צריך להניח גחלים בוערות על הקצוות עכ"ד

[ט] במה שנסתפק המחצית השקל (סי' רע"ד ס"ק א') בזה שמדביקים שני לחמים זה עם זה וכן אופין אותם אם אח"כ כשמפרידים אותם כשרים ללחם משנה. ובמנחת פתים שבסוף ספר מנחת קנאות (בסי' תרמ"ח סעי' י"ג) פשט ליה מאתרוג התיום דכשר אף לאחר שנפרד דכל אחד מקרי שלם והוא הדין בלחמים הנ"ל המדבקים אותם ואופין אותם ביחד כשמפרידין אותם זה מזה מיקרי שלם עכ"ד. אבל בספר שד"ח בכללים (מ' הלמ"ד כלל כ"ז) מפקפק בזה שאין לפשוט מזה ספיקו של המחצית השקל דיש לחלק בין נדבקו דרך מקרה בתנור למדביקים אותם יחד בכוונה דבזה יש לומר דאין אחד מהם נקרא לחם שלם דמה שנדבקו בתחילת ברייתן דומה ללחמים שנדבקו בתנור דרך מקרה שגם ל"מחצית השקל" מהני ללחם משנה כמבואר בדבריו עכ"ל ע"ש

[י] בענין שהביא בפ"ת יור"ד (סי' קי"ב ס"ק א') בשם תפארת למשה (סי' קי"ג ס"ט) שכתב דפת של מומר שרי דמשום חתנות ליכא דאעפ"י שחטא ישראל הוא ומותר לישא בתו עכ"ל. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח (סי' רפ"א) שהביא דברי "תפארת למשה" הנ"ל ומפקפק עליו. ועיין בשו"ת טו"ט (ח"ב סי' ט"ז) שכתב דלדינא אסור בישולי מומר ומומרת כשל נכרי ולפ"ז מחללת שבת בפרהסיא אסור לאכול מבישולה ע"ש. והנה מ"ש ב"תפארת למשה" דמשום חתנות ליכא דאעפ"י שחטא ישראל הוא כבר האריכו האחרונים בזה לענין אם מחלל שבת בפרהסיא אוסר יין במגעו, ובשו"ת מהר"י אשכנזי חיור"ד (סי' ט"ז) העלה להקל דעיקר איסור שתיה מעיקרא משום בנותיהם וזה לא שייך בישראל מחלל שבתות עכ"ד. גם בספר יד יהודה בהלכות שחיטה (סי' ב') כתב סברא זו דעיקר הגזירה הוא משום בנותיהם והשוו מגעו לסתם יינם וזה לא שייך בישראל המחלל שבת בפרהסיא שאיסור חיתון אין בו (הובאו דבריהם באריכות גם בשד"ח בכללים מ' המ"ם כלל פ"ו): אמנם רבו המחמירים. ובשו"ת חת"ס יור"ד (סי' ק"כ) כתב דמה שעושה יין נסך איננו משום חתנות כי מותר להתחתן בבנותיו ולא משום ליתא דע"ז אלא משום קנס עשאוהו כגוי. וכן כתב בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' כ"ג) דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוא בכלל גזירתם אף שאין בבנותיו איסור חתנות. ובשו"ת מהר"י אסאד (סי' ל"א) פסק דמחלל שבת בפרהסיא אוסר יין במגעו ובישולו אסור ואסור להתחתן עמו ורק לדעתו צריך שיעידו בבי"ד בפניו שחלל שבת בפרהסיא ע"ש. ועיין בתשו' בנין ציון הנ"ל אחר שכתבו דמחלל שבת בפרהסיא אוסר היין במגעו סיים וכ"ז מעיקר הדין אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם אחר שבעוה"ר פשתה הבהרת לרוב עד שברובן חלול שבת נעשה להם כהיתר אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא ויש בהם שהם מתפללים תפלת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת והרי מחלל שבת נחשב כמומר מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא וזה מודה ע"י התפלה והקידוש וכו' ולכן דעתי המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה אבל גם להמקילים יש להם על מה שיסמכו אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור עכ"ל. ובשד"ח כתב שדבריו נראים נכונים. ובתשו' הארכתי בזה

[יא] ומ"ש לענין שו"ב המגלחים זקנם ע"י סם המשיר אח השער עיין בספר שד"ח בכללים (מערכת הגימ"ל בפאת השדה סי' א') שכתב וז"ל ומרן החבי"ף מסכים והולך דבסם מותר והביא שם בשם הרבנים כבוד חכמים ומנחת אהרן כלל י"ב אות כ' דאינו ראוי להיות שליח צבור דאינו בשלימות דוקנא עילאה וכו' וסיים דאף לדבריהם אין לפסול שו"ב מפני זה ע"ש. (ועיין שו"ת נו"ב חיור"ד סי' פ"א. המגיה)

[יב] בדבר מה שנוהגים לקנות אתרוג סתם מן הבא בידו כמו שהובא ממקומו שלפעמים יצליח הקונה ולפעמים יעלה חרס בידו בשד"ח באספ"ד (מערכת ד' מינים סי' א' או"י) הביא בשם שם ארי' חאו"ח (סי' י"ג) ששומר נפשו ירחק מזה ע"ש

[יג] ובדין אם מותר לסכך בקנים (הנקראים