דרכי שלום צא

דין. אמנם כל זה רק בענין אומדנא זאת שאלמלי היה קיים היה בא, שאומדנא זו שייכת בכל הנטבעים אבל באופן הטביעה דאין הענין הנידון דומה בכל מקום כי יש אדם בריא וחולה, זקן וצעיר, חלש וגבור ושוב בענין הטביעה אין כלל בדבר לזאת יש לנו רשות להורות ולדון ולהעמיד הענין על אומדן דעת. ובקונטרס עגונות (אות רכ"ה) הביא משו"ת המבי"ט באחד שקשור רגלו בלוח הספינה ונטבעה הספינה אשתו מותרת במשאל"ס כי מים שאין להם סוף הוא מדרבנן ואין לנו כח לאסור לכתחילה רק דומיא דהנהו עובדי שנזכרו בגמרא אבל בהצטרף עוד דבר אחד אין לנו כח לאסור ולהוסיף טל דברי חכמים עכ"ל. ולפ"ז בנ"ד שדרך בעלי מלחמה להיות טעונים במשא כבד וכפי החקירה אנו יודעים שחובת החיל איש הצבא הוא לשאת את כלי-זינו וחרמילי- כדורים ואבקי-אש (פאטראנען טאשען) עד רגעו האחרון בחיים והם במשקל לערך עשרה ק"ג מלבד שאר המשא שעליו ואחר שהיה נרדף ובורח עד שהמה והרודפים היו על גשר אחד כפי הגדת העדים ואחר היגיעה ומנוסת הבהלה נפל ממקום גבוה של מטרים אחדים והמשא הכבד של צרכי המלחמה עליו בודאי שלא היה בכחו לשוט ולשוח ולעלות במרחק על היבשה ואין לחוש שמא השליך מעליו המשא שהיה עליו דהרי גם שם בנידון המהרי"ט ניחוש שמא התיר את קשריו שנקשר בהם והרי כתב שם המהרי"ט שבהצטרף עוד דבר אחד אין לנו כח לאסור. ועיין בפ"ת (סי' י"ז ס"ק קל"ג) שהביא בשם קהלת יעקב להגאון מקארלין (סי' ס') שכתב וז"ל ולפ"ז גם בנ"ד יש מקום לצרף הני ריעותות בהדדי שמתחילה נתיגע כל כך ולא היה בו כח לעמוד בחבל וניתקו ידיו וכל שכן שלא היה בכחו לשוט בתגבורת המים ולעלות אל היבשה עכ"ל. הרי מבואר במה שכתב שהיגיעה נחשבת לריעותא ובפרט במשא כבד שנושא איש צבא במלחמה ועל ידי נפילתו ממקום גבוה בודאי שזוהי ריעותא. ובכן נתברר ונתחוור היתרה של האי עליבתא מכבלי העיגון בעזהשי"ת. והסכימו עמדי הגאונים מו"ה אברהם מענדיל שטיינברג אבד"ק בראדי (ז"ל) ומו"ה מאיר אריק אבד"ק בוטשאטש (ז"ל) שמותרת לעלמא ועיין בשו"ת אמרי יושר ת"ב (סי' כ"ד) תשובתו בזה: סימן ס

שוכט"ס לנכד אחי המופלג החריף השלם זית רענן כמר ישראל לייטער הי"ו

מכתבך הגיעני. ומה שהקשית על מה שכתב הצל"ח בפסחים (דף ט') דהא דקיי"ל דדשיל"מ לא בטל היינו לענין איסור אכילה אבל לענין טלטול דיוכל לטלטל היום ומחר לא שייך דשיל"מ. וכן בהנאה כיון דאיכא הנאה שאינה של כילוי דיכול ליהנות היום וגם למחר בכל הנאות לא גזרו עכ"ד. והקשית מהא דגמרא ביצה (דף ד' ע"ב) דאמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ומקשה הש"ס ולרב אשי דאמר דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ולפי דברי הצל"ח הרי לא שייך דשיל"מ רק באכילה עכ"ק

[א] התוס' עבודה זרה (דף ס"ו ע"ב ד"ה אמר רבא) כתבו דלא שייך לאסור שבח עצים בפח אלא דוקא באיסורי הנאה ותדע דהאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי בשוגג יאכל הא כל עצים בשבת מוקצים ויש שבח עצים בפת א"כ כשאוכל הפת שנאפה עם העצים ויש שבח ואוכל מוקצה עכ"ל. ולפ"ז אין זה דומה לשאר איסור הנאה דההנאה באה על ידי אכילה שאוכל ושייך בזה דבר שיש לו מתירין כמו בכל אכילה אם לא מטעמא דמקלא קלי לאיסורא ודוק

אמנם לדעת התוס' ליכא בזה משום שבח עצים בפת דלא אסרינן משום שבח עצים אלא באיסור הנאה ומוקצה מותר בהנאה כמבואר בדבריהן שם. ובאמת דהתוס' לא סבירא להו חידוש זה שחידש הנודע ביהודה כמבואר בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח (סי' ע"ד) שכתב שם וז"ל ומה שהקשה על מה שחידשתי לענין דבר שיש לו מתירין לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה וטלטול וע"ז הקשה דאם כן נסתרה קושית התוס' בעירובין (דף מ"ה ע"ב ד"ה איבע"א) שפיר קאמר ואטו קושיא אחת מסולקת על פי דברי חידושים שחדשתי ואני לתרץ דברי רש"י באחי שם ואין אחריות דברי תוס' עלי עכ"ל. הרי מפורש דהתוס' לא ס"ל חידוש זה ודוק

ועיין פמ"ג יור"ד (סי' צ"ט במש"ז ס"ק י"ב) שכתב וז"ל ואיך שיהי' ע"כ מוכח דמוקצה עכ"פ יש שבח עצים בפת דאם לא כן למה לי מקלא קלי עכ"ל. ועיין פמ"ג או"ח בפתיחה כוללת חלק השני (פ"א אות י"ב) הביא מה שהקשה ביור"ד על שיטת התוס' מהא דביצה וכתב שם דהיא מחלוקת אי מוקצה שרי בהנאה אי לא. ועיין או"ח (סי' תק"ז) במ"א (ס"ק ג') במחצית השקל שם שכתב וז"ל דודאי המגן אברהם לנפשיה ס"ל דמוקצה אסור בהנאה ע"ש. ולפ"ז להסוברים דמוקצה אסור בהנאה ויש שבח עצים בפת וההנאה היא ע"י אכילה איכא בזה דינא דדשיל"מ כמו בכל אכילה

[ב] ובעיקר דברי הצל"ח שחידש דבטלטול ובהנאה לא שייך דשיל"מ הפמ"ג בפתיחה כוללת (שם אות י"א) מסתפק בזה ורצה לפשוט מהא דספק מוכן דאסור אפילו בטלטול וה"ה בביטול ראוי לאסור טלטול מטעם דשיל"מ וע"ז הביא דברי הה"מ (פ"א מהלכות יו"ט הלכה כ') שהעלה ליישב מה שלא כתב הרמב"ם ז"ל ספק יו"ט ספק חול שכיון שאין לה ביטול פשיטא שספיקא אסורה דלפ"ז יש לומר דספק חמור