דרכי שלום פז

שכ"ח (סעיף י') דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אח"כ דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפק"נ עכ"ל וא"כ יש לדון מק"ו להתיר והבן

[ט] וראיתי בשו"ת שערי דיעה (סי' ט"ו) הביא דעת השואל להמציא היתר עפ"י דברי תוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב ד"ה רבה) שהקשו אי נימא הואיל א"כ בטלה כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה ותירצו כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עכ"ד. ולפ"ז דלפנינו חולה שיש בו סכנה אלא שאינו משמר שבת אמרינן הואיל ואי עביד תשובה רשאי לחלל עליו וזה שכיח דחולה מסוכן יעשה תשובה ובתשו' הנ"ל דחה אח דברי השואל הנ"ל וז"ל דבעינן שיהי' מקום הפטור בעת העשויה ולא במה שנתחדש אח"ז וכל שנשתרש בחטא חילול שבת אף אם יאמר בפה מלא שיחזור בתשובה אפשר דלא מהימן לנו לחלל שבת עבורו וא"כ עכ"פ אין ההיתר מצוי בשעת מעשה ואין כאן סברא דהואיל עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעיף כ"ב בהג"ה) מומר שחזר בו וקיבל עליו תשובה כשר מיד אף על פי שלא עשאה עדיין. וכתב בש"ך (ס"ק כ"א) דבכל מומר דינא הכי ע"ש. הרי מבואר דאם קיבל עליו תשובה כשר מיד. א"כ ההיתר מצוי בשעת מעשה דהיינו שיקבל עליו לעשות תשובה ושוב אמרינן סברא דהואיל למאי דנקטינן דהוא דבר השכיח שחולה מסוכן יעשה תשובה. ועיין בב"ש אה"ע (סי' מ"ב ס"ק כ"ב) במה שכתב לחלק בין האי להא דתנאי ע"מ שאני צדיק דחיישינן שמא הרהר בתשובה דשם יש רגלים לדבר הואיל שהתנה כן. וא"כ ה"ה הכא באם קבל עליו לעשות תשובה הוי רגלים לדבר כמו התם ושוב אמרינן סברא דהואיל

[י] ובשו"ת מהר"ם שיק (חלק או"ח סי' ק"מ) העיר ג"כ בהיתר הנ"ל עפ"י דברי התוס' פסחים הנ"ל והביא משו"ת חתם סופר (יור"ד סי' שמ"א) שכתב בנ"ד שקרוב לודאי וסברא גדולה שסמוך למיתתו בראותו כי מטה ידו ופנה למעלה לאלוקי אבותיו כיון דרק לתיאבון עבר ואז פסקה תאותו מסתברא דחוזר בתשובה עכ"ד. ולפ"ז איכא למימר הואיל ואי מקלעי דחוזר בתשובה שרי השתא נמי שרי מה"ת. ודחה זאת דהתוס' כתבו כן רק למ"ד פק"נ הותרה בשבת אבל למאי דקיי"ל דרק דחויה לא דמי ליו"ט ולא אמרינן הואיל עכ"ד. וכן כתב בשו"ת שו"מ מהד"ת (ח"ב סי' ט"ו) דקושית התוס' הוא רק היכא דהא היתר גמור אבל למאי דקיי"ל דדחויה אין מקום לקושית התוס' עכ"ד. ובשו"ת מהרש"ם (חלק חמישי סי' ל"ו) הוכיח דשיטת התוס' דגם אצל דחויה אמרינן הואיל והביא מתוס' ורשב"א (שבת ל"ט) דדין מתוך והואיל שוין. ומבואר בירושלמי (שבת פ"ז) וירושלמי בינה (פרק ראשון) דאמרינן מתוך שהותרה לחרישה דמצוה ע"ש. וגם בגוף הדין הרי יש דיעות בפוסקים דשבח הותרה אצל חולה מסוכן כמבואר ברא"ש (במסכת יומא) וקצת נראה כן דעת המ"א (סי' שכ"ח סק"ט ועיין שם סק"י ודוק). ואם כי אין כן דעת רוב הפוסקים הרי בפק"נ אין הולכין אחר הרוב. ועיין בחכמת שלמה להגאון מהרש"ק ז"ל (סי' שכ"ח) במה שנשאל במי שנלקה על עיניו הביא דעת הרי"ו שהובא בב"י הלכות פסח (סי' תע"ג) דסומא פטור מכל המצות וכתב שם וניהו דרוב הפוסקים חולקים עליו מכל מקום אין הולכין בפק"נ אחר הרוב ע"ש. והכסף משנה (פ"ב מהלכות שבת) כתב דענין זה אי שבת הותרה או דחויה חלי בפלוגתא אי טומאה הותרה או דחויה. וראיתי בשד"ח בכללים (מערכת ט' כלל כ') הבא מהפ"י בחדושיו לשבת שכתב דקיי"ל דהותרה הוא בצבור וכן הביא מתשו' חת"ס (יור"ד סי' רל"ו) דטומאה הותרה ע"ש באופן שההיתר זה הוא סניף להלכה. ואמת דהאי סברא דהואיל לא מהני רק להפקיע איסור תורה כמבואר בר"ן (פ"ק דביצה) בדין נולדה בזה אסורה בזה דמ"מ אסור מדרבנן ע"ש. ויש לומר דבפקוח נפש לא החמירו. ועיין בלח"מ (פ"א דיו"ט הלכה י"ד) בדין עיסת הכלבים ודוק. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קמ"ג ד"ה אלא) והביא שם דברי הר"ן בפרק השולח בס"ת שכתב מומר שהביא דיעה דלא הוי אלא מדרבנן וכתב ולפ"ז בפק"נ לא החמירו ע"ש

ולדינא בשו"ת מהר"ם שיק הנ"ל כתב דלא מצא מפורש במומר לחלל שבת בפרהסיא לתיאבון אם מורידין ולא מעלין או לא מעלין ולא מורידין וכתב ואפילו נימא דלא מעלין דשבת מיקרי ברית ואות והוא מפר ברית ויוצא מכלל בן ברית וא"כ אין אני מצווין בלאו דלא תעמוד על דם רעיך אפי"ה קרינן ביה וחי בהם ולא שימות בהם ואין איסור לחלל שבת עבורו עכ"ל. ובשו"ת בי"צ (חיור"ד בקו"א להלכות טריפות סי' כ"ג) הביא משו"ת יעב"ץ (ח"א סי' ל') וז"ל דהאידנא דאפילו גוים שבחו"ל לאו עע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם כש"כ ישראל מומר שאינו בחזקת מין גמור עד שיחזיק שאדוק בע"ז הא לאו הכי ודאי תלינן דלטעמא דאיסורא בלחוד קעביד כמו שהוא מדרכן של עוברי עבירה הללו רובן אינן עושין אלא להשביע יצרן בעבירה או לחימוד ממון וכה"ג. ומומר כזה פשיטא דאסור להורידו מחיים אדרבה אנו מצווין להחיותו ולהחזיר אבידת גופו ונשמתו כל כמה דלא פקר להכעיס ואביק מיביק לע"ז עכ"ל. וכתב עליו הגאון בי"צ דבמומרים ממש הפריז על המדה מכל מקום בישראלים המחללים שבת בפרהסיא ודאי עושין אש ומצווין אנו להחיותן עכ"ל

[יא] ונודעת דעת בעל העיטור מביאו הב"י באה"ע (סי' מ"ד) דמחלל שבת בפרהסיא ליתא אלא בעבודת קרקע ובדע"ת (סי' ב' או"ל) הביא בשם תו"ח עירובין ס"ט וא"ר או"ח (סי' שפ"ה ס"ק ג') דאם הוא בוש לפני אדם גדול ונמנע מלחלל שבת בפניו אפילו בעשה לפני עשרה הוי בכלל מחלל שבת בצינעא עכ"ל. והאחרונים הביאו משו"ת בנין ציון החדשות (סי' כ"ג) שכתב שפושעי ישראל