דרכי שלום פו

אינהו דאמור כרבי אליעזר ע"ש. נמצא דאין חילוק ביניהם רק לענין ע"ז בצינעא דלרבי ישמעאל מותר ורק בפרהסיא אסור משום לא תחללו ולדידהו גם בצינעא אסור ממה שנאמר בכל נפשך. אבל בכל עבירות לכ"ע מותר לעבור במקום סכנה מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם זולת בע"ז וג"ע וש"ד מטעם המבואר בגמרא שם. והנה אמרינן בירושלמי (יומא פרק שמיני הלכה ה') מנין שספק נפשות דותה את השבת רבי אבהו בשם ר' יוחנן אך את שבתותי תשמורו מיעט אית דבעי מימר אמרה תורה חלל עליו שבת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה ע"כ. ומעתה תקשה קושיא זו על רבי יוחנן דלמה ליה לדרוש מהך דאת שבתותי תשמרו הרי ס"ל דמקרא וחי בהם שמעינן דבכל עבירות יעבור ואל יהרג ואף בע"ז אלמלא קרא דבכל נפשך היה הדין דיעבור ואל יהרג מקרא "וחי בהם" כמבואר בגמרא שם. ואין לתרץ כתירוץ הגאון בעל מנ"ח דיש לחלק בין אנסו האנס לעבור העבירה לבין אם בא להציל נפשו ע"י העבירה דהרי אמרינן בגמרא (פסחים דף כ"ה) א"ר יעקב אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ופריך הש"ס היכי דמי אי נימא דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי ומתרץ הש"ס מהא דרבי אליעזר שנאמר בכל נפשך הרי דלולא הקרא דבכל נפשך היה הדין דמתרפאין בעצי אשירה במקום סכנה אף דבא להציל את עצמו על ידי העבירה ושלא כדברי המנ"ח הנ"ל והדק"ל ודוק

ונראה לפע"ד דבירושלמי אמרו "מנין שספק פק"נ דותה את השבת" והיינו דבאמת רבי יוחנן ס"ל דפק"נ ודאי מחללין עליו את השבת מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם כמו דבכל עבירות יעבור בסכנת נפשות מקרא הנ"ל רק דלא משמע ליה מהאי קרא רק על פק"נ ודאי ולא ספק ולזה דרש מהך קרא דאך את שבתותי דאך מיעוט הוא ואין לומר דבא למעט ודאי פק"נ דכבר זה ידענו מקרא דוחי בהם ונאמר מסברא דבא למעט את הספק ולדידיה ליכא הא פירכא דרבא אשכחן ודאי ספק מנלן דעל ודאי כבר נאמר וחי בהם ובע"כ דהאי "אך" בא למעט את הספק ולפ"ז לא קשה ג"כ מה שהקשו בהא דרבי ישמעאל דלמה לא יליף מהא דוחי בהם דלא משמע ליה מהאי קרא רק ודאי פק"נ ובא ללמד על הספק וכדפירכא דרבא "אשכחן ודאי, ספק מנלן". הרי דבא ללמד על הספק ורבא פרכיה דלא שמעינן משם ספק כדאמר טעמא חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. ונמצא דודאי פק"נ דדוחה שבת ידעינן שפיר מקרא דוחי בהם לכ"ע ולא באו למידק רק על הספק

[ו] וכיון שבאנו לזה יש לומר דגם על ספק פק"נ אין אנו נזקקים להאי טעמא כדי שיקיים שבתות הרבה דהנה בקדושין (דף י' ע"ב) וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל רבי יהודה בן בתירה לנציבין שמעתי עליך שאתה אומר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו' ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה והקשו התוס' (שם ד"ה זו) וא"ת נימא דיו אסוף דינא כלומר מאיזה כח אתה בא ללמוד כסף מכח ביאה דיו כביאה ולא יאכיל אלא אחר חופה. ותירץ הר"ש מקוצי דלא אמרינן דיו אלא היכא דבעי למימר דין חדש אבל הכא דרחמנא אמר קנין כסף אוכל ואין אנו באין ללמוד מן הק"ו אלא מהו קנין כסף עכ"ל. הרי כיון דהתורה אמרה קנין כסף אוכל ואין אנו יודעין אם ארוסה היא בכלל קנין כסף ולמדין מק"ו מביאה שוב אמרינן דנכלל בכלל קנין כסף ועדיף מביאה. א"כ ה"ה בנ"ד דרחמנא אמר וחי בהם ולא שימות בהם ואין אנו יודעין אם גם ספק פק"נ בכלל זה ואחר שיש לנו גילוי דגם, ספק פק"נ דוחה את השבת שוב אמרינן דהוא בכלל וחי בהם ולא שימות בהם ושוב אין אנו נזקקים לטעמא כדי שישמור שבתות הרבה כמו בודאי פק"נ ודוק. וידידי הרה"ג מהר"י חמודות שליט"א הערני מדברי התוס' (פסחים דף מ"א ד"ה איכא) שכתבו וא"ת והיכי יליף שאר משקין מק"ו והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דהאי ק"ו אינו אלא מגלה דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין עכ"ל

[ז] והעולה מדברינו דאם אמנם שסברא זו שאמרו מוטב שיחלל שבת אחת כדי שיתקיימו שבתות הרבה היא סברא קיימת היינו לענין לעבור על איזה איסור כדי שיתקיימו מצות אחרות אבל בענין הנוגע לפק"נ אין אנו צריכים להאי סברא משום דההיתר מבואר מקרא "וחי בהם". וברמב"ם (פ"ב מהלכות שבת הלכה ג') כתב וז"ל ואסור להתמהמה בחילול שבת לתולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם עכ"ל. ולא כתב הטעם השני כדי שיקיים שבתות הרבה. ובפ"ב (מהלכות ממרים הלכה ד') כתב וז"ל כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ל. וזה ראיה לדברינו שסברא זו קיימת. אמנם בפק"נ אין אנו זקוקים לסברא זו. ועיין בספר תורת משה (פרשה תצוה) להגאון בעל חת"ס ז"ל ד"ה ובזה צדקו דברי רדב"ז במה שכתב שם וז"ל אבל באמת עיקר דרשא דפק"נ דוחה שבת כשמואל כדאמר רבא התם עכ"ל וע"ש היטב

[ח] ובשו"ע (או"ח סי' ש"ו) בדין מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל וכתב שם המ"א (ס"ק כ"ט) וז"ל ומיהו אם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצווין להפרישו (עס"י שמ"ג א"ד) מידי דהוי אפק"נ שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה הכי נמי כן וצ"ע עכ"ל. ולכאורה לפי דברינו לא דמי להא דפק"נ דשם איכא טעמא דוחי בהם משא"כ בהא ואך דאין מזה סתירה דעכ"פ מהתנא דאמר טעם זה נשמע דין זה ודוק. ואף לטעמא דוחי בהם יש ללמוד דין זה משם לפמ"ש הט"ז (שם סק"ה) ליישב הסתירה מכאן לסי'