דרכי שלום פד

בסקילה באינה חבירה וקרא דמייתי על התראה הוא על חבר. ומה שהקשה דנימא דבעלמא לא בעינן התראה והכא שאני דהוי עדות שאאי"ל א"כ קרא למה לי דבלא קרא לא נבוא להרוג את נערה המאורסה חבירה בלי התראה משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ובע"כ לומר דבכל הנסקלין בעינן התראה

[יג] ומה שכתב ליישב עפ"י שיטת הרי"ף לחלק בין לאוסרה על בעלה או לאוסרה על בועלה דלאסרה על הבעל לא היו יכולין להעיד בעדי כיעור ומש"ה התרו בה והאריך בזה. זה ליתא דמה ענין התראה לכאן כשם שלאוסרה על הבועל היה די בעדי כיעור כך לאוסרה על הבעל היה די בעדי טומאה, והתראה למה הרי הלכה פסוקה באה"ע (סי' קע"ח ס"ג בהגה) זינתה שסברה שמותר לזנות הרי היא כמזידה ואסורה לבעלה. וברמב"ם (פכ"א מהל"ע הלכה ה') וז"ל ולמה לא יהרגו והרי העידו בטומאה לפי שלא התרו בה עכ"ל

[יד] ומה שהקשה (שם באו"ד) בהא דקאמר בסנהדרין ותרתי בנסקלין למה לי ומשני לר"ש לאתויי נשרפין והקשה דהרי בגמרא אמרו יודע היה משה רבינו שמקושש במיתה אלא שלא היה יודע באיזה מיתה נהרג וכתבו התוס' שהיה מסופק אם בסקילה אם בחנק וא"כ מנלן דנשרפין בעי התראה דהרי אצטריך קרא לנסקלין דאין ללמוד ממקושש דאין ראי' משם דמש"ה התרו בו שסבורין היו שמקושש בחנק ולמיתה קלה בעי התראה ומש"ה אצטריך קרא דנערה המאורסה לסקילה ומנלן לרבות נשרפין והניח בצ"ע. ולפע"ד לא קשה מידי. דלכאורה תקשה מנלן ללמוד ממקושש התראה דהרי הלימוד הוא על חבר דבאינו חבר הוא פשיטא ודילמא מש"ה התרו בזה המקושש משום שלא היה חבר או שלא ידעו אם הוא חבר או לא ומנלן דחבר צריך התראה בשלמא בהא דנערה המאורסה הרי התורה כתבה סתם כי יהי' נערה וגו' אבל בהאי דמקושש שמעשה היה מעשה שהיה כך היה ומנלן דחבר צריך התראה ועכצ"ל דלזה לא צריך קרא דזה פשיטא ולאיזה ענין כתבה התורה המוצאים אותו מקושש שמזה נשמע שהיתה התראה וכמו שפירש"י ז"ל ע"ש. ועכצ"ל להודיענו דין התראה אף בחבר ממילא לא קשה מה שהקשה דלאיזה ענין כתבה התורה המוצאים אותו מקושש דמאחר שידענו התראה בנסקלין מנערה המאורסה לאיזה תכלית כתבה התורה המוצאים אותו מקושש ומה נלמוד מזה דכבר ידענו הכל בסקילה וכן הרג וחנק שהסקילה חמורה מהם וע"כ אם אינו ענין לרבות הנשרפין וכן היא המדה של אם אין ענין בכמה מקומות בש"ס ודוק: סימן נז. (המשך התשובה הנ"ל)

[טו] בסימן מ"ח כתב ליישב קושית המקשן די"ל דריב"ק ס"ל כר"ע בפ"ק דחולין דלא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה וכו' וע"ז העלה דהש"ס פריך לריב"ק לשיטתו כדרכו דרך טוב בכל ספרו והביא מהא דיליף ריב"ק בפ"ב דקדושין שליחות מן ושחטו אותו והביא מ"ש התוס' בשם הר"י דאורליינש דמש"ה שחיטה לאו עבודה היא משום שנוהגת גם בחולין והביא קושית הרשב"א דילמא משום זכיה ותירוצו כיון דשחיטה כשרה בזר ל"ה זכיה וא"כ א"א לומר דס"ל כר"ע דתקשה קושית הרשב"א עכ"ד. הנה לפי סברת התוס' בשם הר"י דאורליינש בלאו הא דהרשב"א ניחא דאי נימא דבמדבר היה שחיטה עבודה מוכרח לומר דגם בשחיטה הוי שלוחי דרחמנא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד וכו' וא"כ איך יליף ריב"ק שליחות מכאן ודוק. אמנם כ"ז כתבתי על דבריו אבל דבריו תמוהים דמה ענין הא דריב"ק להך פלוגתא דר"י ור"ע דהם חולקים אם במדבר הותר להם בשר נחירה או לא וזה במדבר אחר שקיבלו ישראל את התורה אבל הא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שזה נאמר להם במצרים קודם קבלת התורה הרי הכל מודים בזה שנחירה שלהן זו היתה שחיטתן ומה ענין לזה הא דרבי עקיבא ודוק

[טז] וע"ד קושית השואל זה שדרש שטוח מלשון שחיטה איך יסבור כר"ע הרי רבי עקיבא ס"ל דלא נצטוו כלל על השחיטה במדבר ולשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהל' שחיטה הלי"ז) כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר העכו"ם ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים וכו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר עכ"ל. ועיין בכ"מ דר"ע הכי ס"ל והרי אמרו בגמ' שם (חולין י"ז) אלא לר"ע מאי הצאן ובקר ישחט להם ונחר להם מיבעי ליה נחירה שלהן זו היא שחיטתן וכי עדיף שטוח זה ממה שכתב ושחט להם בפירוש ואעפי"כ ס"ל לרבי עקיבא דהיא נחירה ודוק. ויש אתי לפלפל בזה ונלאיתי לכתוב

סימן נח. לרב אחד

ע"ד ששאל חוו"ד באיש המחלל שבת בפרהסיא לתיאבון והוא תולה שיש בו סכנה אם רשאי לחלל שבת בעבורו וכ"ת הביא דברי הפמ"ג באו"ח (סי' שכ"ח מש"ז סק"ו) שכתב שאין לחלל שבת בעבור מומר לחלל שבתות לתיאבון אף בחולה שיש בו סכנה עכ"ד

[א] לכאורה נראה דדין זה תלוי בשני הטעמים שאמרו בגמרא (יומא דף פ"ה) דלטעם שאמרו מוטב שיחלל שבת אחת ויקיים שבתות הרבה א"כ באיש זה שמחלל שבת אין לחלל שבח בשבילו אמנם לשמואל דיליף לה מוחי בהם ולא שימות בהם מותר לחלל שבת בעבורו דהרי אף על פי שחטא ישראל