דרכי שלום עט

אדם לטהר עצמו ברגל. א"כ מאי דאפשר לו לטהר צריך הוא לעשות ואע"ג דלא אפשר ליה לטהר עצמו בכל דבר לא משום זה נפטר במידי דאפשר עכ"ל. ועיין בב"ח (סי' תר"ו) מה שכתב על השגת הרא"ש והרי מפורש יוצא מפה קדוש הב"ח כדברי השו"מ והשיב לי הרב הגאון הנ"ל בזה"ל: "אמת שנעלם ממני דברי הב"ח". כעת ראיתי בחכמת שלמה על או"ח סי' הנ"ל מהגאון מהרש"ק ז"ל שתמה על דברי הטור שסותר א"ע ולא הביא דברי הב"ח שכבר עמד ע"ז. וראיתי בשד"ח בכללים (מערכת ח' כלל מ"ז) שהאריך בזה והביא את דברי הצל"ח (ביצה י"ז) וספר בית השואבה שתמה עמ"ש הרב מהר"ד אופנהיים בתשו' שבסוף "חות יאיר" דצבור שרוצים לעשות מקוה חייבים כולם ליתן להוצאות לפי שישראל מוזהרים על הטומאה ברגל שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ותמה ע"ז. והביא שם תשו' שו"מ הנ"ל דלכך חייב אדם לטהר עצמו ברגל אף בזה"ז זכר לבית המקדש ושפיר חייבים מדינא. אמנם בשד"ח מסיק שדעת רבנן בתראי דאין חיוב זה נוהג בזה"ז ע"ש: סימן נג

שוי"ר לב"א חביבי הרב הגאון וכו' מו"ה נתן נטע לייטער שליט"א מבי דינא רבא דק"ק לבוב יע"א

מכתבך היקר השגתי. ומה שנסתפקת בהא דקיי"ל דאין מחזיקין ממקום למקום לפ"ז אם נתנו מהחמיץ (בארשט) שבחבית לתוך קדירה ונמצא בהקדירה חטה בקועה לא נאסר החמיץ (בארשט) שבחבית איך הדין אם שפכו לשתי קדירות ונמצאו חטין בשתיהן אם לומר שנפלו בהחבית שאז לא היתה רק נפילה אחת וזה נראה יותר מלומר שהיו שתי נפילות עכ"ד

[א] לכאורה יש להעיר מהא דפסחים (דף י') בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו מי אמרינן היינו האי דעל והיינו האי דנפק או דילמא אחרינא הוא. וכתב הטור אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואינו צריך לבדוק עכ"ל. והיינו ככל ספק השקול. ולכאורה אי נימא דהיינו האי דעל לא נזדמן רק מקרה אחד עכבר אחד וככר בפיו ואי נימא דאחרינא הוא הרי נזדמנו לפנינו שני עכברים וכ"א ככר בפיו ולמה לא נאמר שלא היה רק מקרה אחד ומשמע מזה שאין סברא זו מכרעת

[ב] ויש לומר דביור"ד (סי' ק"א סעי' ז') אם נחתכה חתיכה אחת וכו' ואפילו נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מרוב שנחתכו אלא כל הנחתכות מותרות והשלימות אסורות. וכתב הט"ז (ס"ק י"ד) בשם מהרא"י בהגהת ש"ד וז"ל אף על גב בכל דוכתי תולין ברוב דהכא איכא למימר אדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוי כמו כל דפריש מרובא קאפריש ונמצא שהאיסור שהוא המיעוט לא נשתנה והופרש מקדמותו עכ"ל. מבואר מזה כמו דקיי"ל כל דפריש מרובא פריש כן אמרינן דמה שנשתנה מקדמותו נשתנה מן הרוב והמיעוט לא נשתנה א"כ בנ"ד דיש לפנינו כלי אחד ושתי קדירות ואנו מסופקים איה נתהוה השינוי והנפילה אם בהכלי האחד (החבית) או בהשנים (בשתי קדירות) אנו אומרים שהשינוי נעשה בהרוב והמיעוט לא נשתנה מקדמותו ופשוט דאין חילוק בין אם מצאו החטין בשתי קדירות בבת אחת או בזה אחר זה דאם נמצאו בהשתי קדירות בב"א הרי ההיתר כדכתיבנא ואם נמצא בהקדירה האחת טרם שנתן מהחבית להקדירה השניה שאז עוד לא היה רוב היתר הרי היה ההיתר פשוט והיה על החמיץ (בארשט) שבחבית שם היתר עד שנשפך מהחבית גם להקדירה השניה ונמצא אח"כ גם בהקדירה השניה הנ"ל ואז חל הספק שנסתפקת אנו דנין מכח הרוב

[ג] ובענין זה שכתב מהרא"י בהגהת ש"ד הנ"ל יש להעיר מהא דכתובות (דף ט"ו) דילפינן קבוע מן וארב לו וקם עליו דאיכא תשעה ישראל ומצרי אחד ביניהם וצ"ל דשם אנו דנין על הכונה כאמור עד שיתכוון לו ואז עוד לא נשתנה מקדמותו והיו חיים וקיימים ודוק

[ד] ובנ"ד פשוט להתיר דהרי המ"א פסק גם בטלטול הכלי ממקום למקום דלא מחזקינן איסורא דאז אנו מוכרחים לחלק החזקה דמעיקרא לשתים. וכוונתי לפמ"ש הרשב"א ז"ל הובא בט"ז (סי' פ"א סק"ג) דכל שיצאה מחזקתה מחיים ואין אתה יכול לקבוע לה זמן כבר יצאה מחזקתה מחיים ושוב אי אתה יכול לומר העמידנה על חזקתה עכ"ל. ולפ"ז היינו טעמא דמחזקינן מזמן לזמן אם כי יש חזקה דמעיקרא מכל מקום הרי יש ריעותא לפנינו ובע"כ נשתנה מקדמותה ואין לנו מקום לקבוע הזמן ולומר עד כאן היה במעמד דמעיקרא ואח"כ נשתנה. אמנם היכא דטלטליה ממקום למקום יש מקום לקבוע הזמן ולומר דבמקום השני נתהוה השינוי ומקיימין החזקה דמעיקרא עד זמן הנ"ל. אבל בנ"ד דבהכלי הראשון ליכא ריעותא כלל והרי החזקה דמעיקרא אלימא טובא ואתחזק היתרא מאז וע"ע בלי הפסק כלל וההיתר מרווח. שוב ראיתי בפמ"ג (מש"ז סי' ק"ה סק"ג) העיר מדברי הרשב"א הנ"ל ועיין בשו"ת מהר"ם שי"ק חאו"ת (סי' רמ"ה)

[ה] ומה שכתבת במכתבך שלפני הפסח ממה שכתב ביוסף דעת (סי' שע"ד) לענין אי מהני