דרכי שלום סו

מה שיהי' בסופה ומה יעזור לה העד כשיעמוד הבעל חי

[ז] גם מה שכתבת וז"ל ולהנ"ל הסברא נכונה מאוד דבאמת מה"ת ע"א נאמן ופסול רק משום שמא שכרו וא"כ האשה דדייקא ומינסבא לא שכרתו לשקר שוב נאמן עד אחד מה"ת ולפ"ז הא דבעי בש"ס ע"א בקטטה היינו דשוב שייך שמא שכרתו ובזה עולין דברי הרמב"ם (פי"ג מהל"ג) דנתן טעם דע"א בקטטה דשמא שכרתו עכ"ל, תמה אני עליך דכתבת שמה"ת ע"א אינו נאמן מטעם דשמא שכרו ובנ"ד אחר שהחמירו חכמים עליה בסופה דדייקא ומינסבא שוב לא חיישינן שמא שכרתו ובע"א בקטטה שנסתלק התיקון של דייקא ומינסבא שוב הדר החשש של תורה לקדמותו ושוב הדרא לדין תורה דעד אחד אינו נאמן דשמא שכרתו, ולמה כתב הרמב"ם ז"ל ואם נישאת לא תצא שהרי יש לה עד והרי עד אחד אינו נאמן מן התורה במקום שיש חשש שמא שכרתו. והאמת היא פשוטה דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דחכמים חשו לכתחילה בכה"ג היכא דליכא טעמא דדייקא ומינסבא ובזה שהמציא הרמב"ם ז"ל וכתב דשמא שכרתו כבר האריכו המפרשים. ועיין ט"ז (סי' י"ז ס"ק ס"ג) מה שהעלה בחכמה ליישב דברי הרמב"ם וע"ש בדבריו המתוקים ויש לפלפל בזה ועוד חזון למועד אי"ה: סימן מג

מה שכתבתי לעיל בביאור הסוגיא על-פי דברי הרשב"א ז"ל ובזה שחולקים הח"מ והב"ש על מה שמחלק הב"ח בין טענת להד"ם וטענת השטאה, דבטענת השטאה אף השני אין צריך לחוש ובח"מ הקשה ממה דבשני עדים טענת השטאה לאו כלום הוא, דדברים שבלב אינן דברים. ויש לומר לפמ"ש הר"ן (נדרים דף פ"ז) בהא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממקדש וכו' וז"ל דשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור תוך כדי דיבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה עכ"ל ולפ"ז אפשר לומר דבשני עדים מחמת חומר הענין שאי אפשר להכחישם אינם עושים שחוק ולא יעשו דבר אלא בהסכמה גמורה לזאת טענת השטאה לאו כלום הוא דאנן סהדי שלא נתכוונו להשטאה אבל בעד אחד לא חמור הענין כולי האי בעיניהם אחרי שביד כל אחד להכחישו אין להם שום יראה לעשות שחוק ולזה טענת השטאה היא טענה. שוב ראיתי בדברי המגיה בט"ז כתב כן וקיימתיה מסברא דנפשאי ויש להעיר מהא דמבואר בש"ע (יור"ד סי' א' סעי' י"ד) והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא וע"ש בש"ך שהביא לשון מהרי"ק וז"ל ונמצא דלא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בעדותו כלל כיון דהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להטיב עכ"ל וע"ש בפר"ח. ובנ"ד אם היה באמת דעתה להשטות לא היה חל עליו איסור כלל וצ"ע באחרונים שם. ובעיקר סברא זו דהיכא דאפשר להכחיש הדבר קל אצלו יש להעיר מהש"ס (כתובות דף כ"ב) מיתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו ופירש"י ז"ל סמכה אהכחשה ומינסבא עפ"י עדים הללו מספק ולא מירתתה למידק שפיר עכ"ל. סימן מד

חיים ושלום לבני היקר הרב הגדול החה"ש מו"ה משה לייטער שליט"א בעה"ס "זוטו של ים

" מכתבך היקר עם חד"ת לנכון הגיענו ותחי רוחי בשמעי משלומכם הטוב. וע"ד שאלתך אם מותר להשכיר חנות לאיש שמחלל שבת והבאת את דברי התשב"ץ (ח"ג ענין מ"ז) מה שכתב בשם בעה"ע גם הראית לדברי הרמב"ן עה"ת (ויקרא כ"ג ע"פ כל מלאכת עבודה וכו') דמלאכת עבודה הוה במחובר לקרקע עכ"ד בקצור ואשוב בקצרה

[א] בש"ע יור"ד (סי' קנ"א) הביא הרמ"א בהגה שתי דיעות י"א הא דאסור היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו ע"כ. ומ"ש הרמ"א ונהגו להקל לפימ"ש הש"ך (שם סק"ז) שמשתתפים שם שמים ודבר אחר ואין ב"נ מוזהרין על השותף ע"ש ולפ"ז אין ללמוד מזה לשאר עבירות ועיין בפ"ת (יור"ד סי' קמ"ז סק"ב) ודוק

[ב] ובעבודה זרה דף ו' בתוס' (ד"ה מנין) ובהרא"ש (שם) כתבו בהא דלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר דאסור להושיט למומר דבר איסור במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה כדמסיק דקאי בתרי עברי דנהרא ומבואר דבלא תרי עברי דנהרא שרי. אמנם הר"ן ז"ל (שם) כתב וז"ל ומיהו משמע דהני מילי לענין איסור דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב להפרישו מאיסור והאיך יסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל. וכדבריו כתבו התוס' והרא"ש בפרק קמא דשבת (דף ג') בבא דרישא פטור ומותר דמ"מ אסור מדרבנן דאפילו קטן אוכל נבילות מצווין להפרישו כל שכן גדול שלא יסייע לו ע"ש: