דרכי שלום סה

ומודים מהא דאסור בקרובותיה, דבע"כ מיירי בע"א כפירש"י שם ורצה רבא להוכיח מזה דחוששין לקדושין בשניהם מודים. הרי סובר רבא דדין זה תלוי בהא אי חוששין או אין חוששין. הרי לך מפורש למאן דס"ל דחוששין לקדושין בשניהם מודים אם יש הכחשה ביניהם אסור המודה בקרוביו ואולי מיירי התשב"ץ שהבאת בטענת משטה ואינו לפני

[ה] וביאור הענין לפענ"ד כמו שאבאר ונקדים דברי הרשב"א ז"ל הובא בספר אב"מ (סי' מ"ב אות ג') שהקשה דהא בממון כל ששניהם מודים מתקיים המעשה בלי עדים כלל א"כ גטין וקדושין דילפינן דבר דבר מממון מנ"ל דעדיפא מממון ולומר דבעינן עדים על גוף המעשה. והשיב הרשב"א ז"ל וז"ל דגבי ממון אי לאו דכתב רחמנא אשר יאמר כי הוא זה דמינה גמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים הוה אמינא דלעולם לא מיקיימי מילתא אלא בסהדי משום דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מילתא למר זוטרא ורב אחא אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב והלכך עדות דכתיב בהו דבר ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הקשו ולא מצד ממון שאין בו חובה ולומר דלא מיקיימי מילתא אלא במקיימי דבר ומשום דאית בהו כעין חובה לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית בהו חובה ולא שתהא חובתו של זה כזה דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן, ותדע לך דהא חב ממש אע"ג דאמר בפני עדים היה והלכו למדינת הים א"נ ואלו הכא אלו אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו למד"ה או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי וכיון דאמרה דהכי הוי נאמנת דהא לא מחייבא ממש לאחריני ומיהו עיקר מילתא לא מתקיימה אלא במקיימי דבר והודאתה כמי שאינו אעפ"י שהיתה נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל

שמענו מתורת הרשב"א ז"ל דהא דמקשינן עדי קדושין לממון היינו לממון שיש בו חובה כיון שיש בו קצת חוב אם כי אינו חוב ממש כמו בממון כי בע"כ הקישן הכתוב. ומעתה נבוא אל הביאור כי מאן דיליף דבר דבר הרי דינם כדין ממון שיש בו חובה והמקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפילו שניהם מודים כי הקישן הכתוב לקרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר ולא לקרא דכי הוא זה. אמנם מאן דלא יליף דבר דבר ועכ"פ הכל מודים דבלא עדים כלל אין חוששין לקדושין, וטעמא מאי ועכצ"ל אם כי לא ילפינן בהיקשא עכ"ז הסברא נותנת דבעינן עדות מה, אחר שיש קצת חובה לאחריני שהרי חזינן כי בדאיכא חובה הצריכה התורה עדות בדיני ממונות. ואמנם לא בא בהיקשא ואינו מגזירת התורה ורק מסברא ומסברא יש לחלק דהיכא דשניהם מודים דאז מצידם ליכא שום חובה כלל ורק החוב הוא לאחריני שהוא רק כעין חובה די לנו בע"א וכמו שפירש"י ז"ל ד"ה ואי ליכא עדים וז"ל דאי נמי אמר בעד אחד הוי קדושין בששניהם מודים היכא דאין עד אחד לא אמרת דע"א חשוב לחיוב שבועה בדיני ממונות. הלכך בערוה נמי חשוב להתקיים קדושין בפניו ובלבד שיהיו שניהם מודים עכ"ל. הרי מפורש יוצא דגם זה שסובר דבע"א חוששין לקדושין בשניהם מודים. וכבר מבואר דמאן דס"ל דבע"א חוששין לקדושין לא יליף דבר דבר בהיקשא אעפ"כ כתב רש"י ז"ל דנלמד מדיני ממונות ודוק היטב. והיינו רק מסברא וכדאמרן. אמנם היכא שיש הכחשה ביניהם דאם נתקדשה היא אגידא ביה ואסורא לעלמא ואז הוי חובה ממש כשאר דו"ד שבין אדם לחברו מסברא בעינן שני עדים כמו בכל חוב ממש אף דלא ילפינן בהיקשא והחילוק בין מאן דיליף למאן דלא יליף הוא רק במקום ששניהם מודים שלמאן דיליף אין חוששין בע"א מכח הגזירה דהיקשא, ומאן דלא יליף חוששין לקדושין בע"א וזה אחר שאמר רב יהודה המקדש בע"א אין חוששין לקדושין בעו מניה דרב יהודה שניהם מודים מאי ופירש"י הא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא לא מטעם דיליף דבר דבר אלא מסברא הואיל דיש בזה ענין חוב אין ע"א נאמן א"כ בכה"ג דשניהם מודים דליכא גבייהו שום חוב והא הימנוהו בזה שמודים. והכוונה אם כי בהכרח צריכין עד אחד בקדושין מצד החוב לאחריני המה מצד זה שמודים הימנוהו לעד זה בקדושין אלו כי מצידם אין צריכין לעד כלל כענין כי הוא זה בדיני ממונות ומצד חובה דאחריני די לן בנאמנותו של ע"א מהסברא או דילמא היינו טעמא דיליף דבר דבר וגזרת הכתוב הוא מהיקשא דגם מצד החוב דאחריני בעינן שני עדים ואין לנו שום תועלת בזה ששניהם מודים כן נאמנותו של עד אחד לא מועילה לגבי חובה דאחריני אעפ"י שהוא רק קצת חוב. וזה שהקשה רבא לרב נחמי' דס"ל דאין חוששין לקדושין אפילו שניהם מודים מהא דאסור בקרובותיו דאי ס"ל דאין חוששין לקדושין אפילו בשניהם מודים והוא מטעם דיליף דבר דבר ואז מצד החוב של אחרים אינו מועיל עד אחד ואז אין נ"מ לנו כלל אם שניהם מודים או לא, דאין כאן קדושין כלל מצד החוב של אחרים ואמאי אסור בקרובותיו אלא ודאי דבשניהם מודים חוששין לקדושין והיינו דלא ילפינן דבר דבר, ומסתברא דבמה שנוגע החוב לאחרים די בעד אחד שלגבם הוא רק כעין חובה ולכן בזה שהוא מודה ולפי דבריו נתקדשו ברצון שניהם לפני עד אחד ולפי דבריו חלו הקדושין כמו בשני עדים ולזאת נאסר בקרובותיו ככל שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ודוק

[ו] ומה שכתבת עוד עמ"ש בש"ס דע"א בעדות אשה נאמן משום דדייקא ומינסבא וכתב כ"ת שקשה להבין והארכת בזה, לא אדע מה קשיא לך הרי מבואר בפירש"י שם (יבמות פ"ח ע"ב ד"ה הקלח) וז"ל מפני שהיא חוששת שמא תקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר עכ"ל. הרי מבואר כי היא בעצמה תדקדק כי יודעת