דרכי שלום סד

דלא הוי מאבד עצמו לדעת אלא כשהתרו בו וקבל ההתראה עכ"ל: סימן מב

שלמא רבא לב"א אהובי הרב הגאון וכו' מו"ה נתן נטע לייטער שליט"א חד מבי דינא רבא דק"ק לבוב יע"א

הבאת במכתבך היקר הא דאיתא בקדושין (דף ס"ה) המקדש בע"א אין חוששין לקדושין ובעו מיניה דרב יהודה שניהם מודים מאי פירש"י ז"ל שהרי הימנוה. וכתבת וז"ל ואני בעניי לא זכיתי להבין דמה מהני באסורין הימנוה דהרי הקדושין אינו תלוי באמיתות הדבר ובעינן עדים לקיום הדבר ומה יפעל אם הבע"ד מאמינים הלא גם אמיתות הנעשית לא תפעל זולת בעדים סברא זו שייך בזנות וכו' אבל בקדושין אם נניח שגזרה תורה דבעינן שנים והם מקיימים הדבר וא"כ ע"א לא מהני. ועיין ש"ס גטין ס"ד שאני ממון דאיתיהיב למחילה ומש"ה מהני הימנוה משא"כ לענין גט ע"ש ובתוס' שם מבואר דבאיסור לכ"ע לא מהני הימנוה על העבר עכ"ל

[א] דבריך תמוהים, דהא דבעו מיניה דרב יהודה שניהם מודים מאי פירש"י הא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא והא הימנוה או דילמא משום דאין קדושין תלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון עכ"ל. הרי רש"י פירש דבריו לפי מה דס"ל דלא ילפינן דבר דבר ובאמת אי ילפינן דבר דבר אין הכי נמי דלא מועיל ע"א אפילו שניהם מודים וזאת היא האבעיא אם ילפינן דבר דבר אז אין חוששין אפילו בשניהם מודים ואי לא ילפינן דבר דבר חוששין לקדושין בשניהם מודים. ואם תקשה אי לא ילפינן דבר דבר למה צריכין עדים כלל, זאת אפשר לך להקשות על הגמרא ובאמת לא קשה מידי כמו שאבאר

[ב] ומה שהבאת מש"ס (גטין ס"ד.) הרי שם רב חסדא ס"ל שליש נאמן ורב הונא דפליג טעמא קאמר דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ניהליה. ולולא הוכחה זו הוה מודה לרב חסדא ומה זה שנקוד על העבר הרי הקשית על רש"י ורש"י פירש שם דכ"ז שהשלישית בידו איכא מגו והיינו דנאמנות של השליש אינו מדין עדות כלל, דשם אם נדע שבאמת נתן הבעל לגירושין היא מגורשת ונאמנות השליש כעין נאמנות של הבעל דין היכי דיש לו מיגו דלאו מתורת עדות הוא וכן כאן דכ"ז שהשלישית בידו נאמן ובע"כ הימנוהו דהרי יש לו מגו דאי בעי מוסר הגט לידה. אמנם בנ"ד אין אנו דנין כלל אם אמת הדבר שזוהי תכונת המגו ומה לנו למגו היכא דשניהם מודים והרי דינו כמו התם בגטין במקום שיש לו מגו אי מהני הסברא דהימנוהו לענין איסורא

[ג] ומ"ש בשם התשב"ץ דפסול ע"א לאו גזירת מלך הוא רק משום דחיישינן שמא שכרו והיכא דלא חיישינן שמא שכרו אפילו בממון נאמן ע"א מהתורה, והא דאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר היינו דוקא במקום דאיכא למיחוש שמא שכרם. וא"כ בשניהם מודים בקדושין דליכא חששא דשמא שכרו דיוכלו להתקדש בכל עת לזה מועיל אפילו בע"א. משא"כ אם אחד מכחיש יש לחוש שמא שכרו זה שמודה ובזה כ"ת מבאר את דברי הרמב"ם (בפי"ג מהל"ג) דע"א בקטטה אינו נאמן דשמא שכרתו

לא אבין מדוע אם אחד בא לבי"ד ותובע מחבירו מאה מנה ומביא ע"א שמו ראובן שמעיד שחייב לו ופטור הנתבע דשמא שפרו. אח"כ בא שנית ותובע מחבירו מנה ומביא התובע עד אחד ושמו שמעון המעיד שחייב לו ופטור הנתבע מטעם דשמא שכרו ואח"כ בא אותו התובע ותובע מחבירו מאה מנה ומביא את אלו שני עדים, שכל אחד העיד בראשונה יחידי (את ראובן ואת שמעון) ונתחייב הנתבע לשלם מדוע לא ניחוש דלמא שכרם הרי הם אלו השנים שלפני שעה דנו הבי"ד עליהם וחיישו הדיינים שמא שכרם אם לא שנאמר דגזירת הכתוב הוא לחתוך הדין עפ"י שנים, ודכירנא שבשו"ת חת"ס (חלק אה"ע) הוכית מהרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהל' יסודי התורה הל"ז) שכתב וז"ל כמו שנצטווינו לחתוך את הדין עפ"י שני עדים כשרים אעפ"י שאפשר שהעידו עדות שקר עכ"ל. והוכיח מזה החת"ס שדעת הרמב"ם ז"ל שהוא גזה"כ. ואך לו יהא כדבריך והרי כל דבריך יסובבו ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (בפי"ג מהל"ג) והרי בע"כ סברא זו הוא למאן דס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין בשניהם מודים אבל למאן דס"ל דאין חוששין לקדושין אפילו בשניהם מודים בע"כ לא ס"ל סברא זו דאל"כ אמאי אין חוששין לקדושין בשניהם מודים והרי הרמב"ם ז"ל פסק דאין חוששין לקדושין אפילו בשניהם מודים וא"כ איך יפרנס דברי הרמב"ם ז"ל בסברא זו והרי יצא שכרו בהפסדו

[ד] ועוד כתבת וז"ל משא"כ אם אחד מכחיש יש לחוש שמא שכרו ובעינן שנים מה"ת ואין חוששין בעד אחד ואף המקדש המודה יודע בנפשו שלא שכרו אין לו לחוש. ועיין בספר בית מאיר שהעיר מש"ס דרק לגבי מכחיש אינו נאמן אבל משמעות התשב"ץ דאין חשש כלל אפילו לגבי זה שמודה. ולסברתו הנ"ל הדבר נכון עכ"ל. עדיפא לך משמעות התשב"ץ ממה שמפורש בש"ס והרי איתיביה רבא לרב נחמן על מה שאמר המקדש בע"א אין חוששין לקדושין אפילו שניהם