דרכי שלום סא

סימן מ

שוכט"ס לכבוד הרב הגאון ספיר ויהלום כקש"ת מו"ה שלמה זלמן פינס שליט"א בעיר ציריך בהמ"ס "פנס שלמה"

תשורתו ספרו היקר תשעה פרקים להרמב"ם לנכון הגיעני ותש"ח לכת"ה. מדי עברי בין בתרי אמרותיו מצאתי את שאהבה נפשי הני מילי מעליותא בעומק ישר ולמען תת אות כי עיינתי בדבריו אכתוב לכת"ה בפרט אחד

[א] בפרק ט' העלה ליישב הסתירה בפסקי הרשב"א ז"ל דפסק בהא דקדושין (דף ס') במעכשיו ולאחר שלושים יום דשיורא הוי כרבי יוחנן דרווחא שביק וכולן תופסין בה. והרי הר"ן (בפרק הכותב) והה"מ (פ"ט מהל"ג) הביאו בשם הרשב"א ז"ל גבי גט דבמעכשיו ולאחר שלושים יום ספיקא הוי אי תנאה אי חזרה וזה כרב. וכת"ה העלה ליישב ובנה יסודו דהסברא דאינש לא אמר מילי בכדי היא סברא קיימת ור"י ס"ל דס"ל לרבי דבגט מהיום ולאחר מיתה תנאה הוי דאי נימא חזרה הוי או שיורא הוי מילי דכדי ובגט מעכשיו ולאחר שלושים ס"ל לרבי דספיקא הוי דבין בתנאה בין בחזרה ליכא מילי דכדי ובשיורא איכא מילי דכדי ובקדושין במעכשיו ולאחר שלושים יום ס"ל דשיורא הוי אלו דבריו

[ב] ואנו תמה דלפ"ז הא דמתיב רבי חנינא על הא דרבי יוחנן מהא דמהיום ולאחר מיתה למה לא תירצו בגמרא דרבי יוחנן ס"ל כרבי. ומ"ש בריש דבריו דלומר לרבי יוחנן תנאה הוי כרבי לא מיסתבר בשום אופן לרבי יוחנן עכ"ד. דבריו תמוהים דאם היה רבי יוחנן בעצמו מתרץ הא דמתיב רבי חנינא עליו יוכל לדחוק ולומר דר"י ידע בעצמו דלא ס"ל בהא דתנאה הוי לזאת היה מוכרח לתרץ בדוחק גזירה משום מהיום אם מתי אבל מאחר שהאמוראים נו"נ בזה הרי היה לפניהם דרך ישר ותירוץ מרווח דרבי יוחנן ס"ל כרבי ומה ראה על ככה לומר דר"י לא ס"ל מילתא דמיסתבר לרבי

[ג] ובדרכו ירט הדרך לנגדו המהרש"א ז"ל שכתב דלא נראה לתלמודא לחלק מכח הני סברות לפי האמת אלא דסד"א לחלק אי לאו פלוגתיהו עכ"ל. וע"ז כתב כת"ה דלאו דוקא, דמצינו למימר דסתמא דתלמודא הכי שמיעא להו עכ"ל. דבריו צריכין תבלין וכהוויתן אינם כדאים לדחות את דברי המהרש"א ז"ל. והנה המהרש"א ז"ל סתם את דבריו ואני אפרש בהקדם דברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' (סי' תש"ו) וז"ל ועוד דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואין הולכין אחר דעתו אלא אחר זה שיש במשמעות הלשון לדעת רבנן עכ"ל ע"ש

והנה מעתה יתבארו הדברים דבענין הספק דמספקא ליה לרבי אי תנאה הוי אי חזרה הוי יש לפרש שני פירושים אם לומר דלשון זה משמע תנאה ומשמע חזרה והספק הוא בדעתו של זה המקדש אם כוון לתנאה או כוון לחזרה או לומר דמספקא לן בענין הלשון מה הוא אם לשון תנאי או לשון חזרה. והחילוק הוא, דאי נימא דהלשון אינו סובל רק ענין אחד או תנאה או חזרה רק דמספקא לן אם הוא לשון תנאי או לשון חזרה אז אין נ"מ לנו בזה שחשב זה המקדש כי אין דעתו מכרעת כלל שאי אפשר להתקיים נגד משמעות הלשון וכדברי הרשב"א ז"ל. אמנם אי נימא דהלשון כולל וסובל הן לתנאה והן לחזרה והספק הוא רק בדעתו של זה המקדש אז העיקר תלוי בדעתו. כי משמעותו כוללת וסובלת שני האופנים ודוק

[ד] לפ"ז הא דאמרו בגמרא (שם) ובפלוגתא דהני תנאי ומקשה הש"ס ונימא רב הלכה כרבנן וכו' ומשני צריכא וכו' והיינו דלא חיישינן להני סברות דלרחוקה ולמילי דכדי בפשיטות נראה דשיטת הש"ס היא דענין הספק דמספקא לן אם הוא לשון תנאה או לשון חזרה ולזה לא חיישינן להני סברות כי אינו תלוי בדעתו כלל ולא שייך סברא ואומדן דעת לזה שאין דעתו מכרעת ולזה באו רב ושמואל לחלוק בדין הקדושין דאם לא היו חולקים בפירוש רק דהיו אומרים הלכה כפלוני היה מקום לומר דבאמת משמעות הלשון כוללת בין לתנאה ובין לחזרה ורק דהספק הוא בדעתו של הלה. ולפ"ז שפיר חיישינן להני סברות ובקדושין שאני. אבל אחר שחולקים רב ושמואל בפירוש בדין הקדושין וחזינן דלא חיישי להני סברות ממילא ידעינן הפירוש דמספקא לן ואין לנו לחוש לדברים שבלבו מה שהוא נגד משמעות לשונו. כן היתה פשטות שיטת הש"ס ורק שלא באה מפורשת ולזה אחר שאביי בא ופירש בהדיא ענין הספק ואמר לטעמיה דרב בא אחד וכו' מאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ והיינו דמשמעות הלשון אינה אלא ענין אחד או תנאה או חזרה, ורק דמספקא לן איזה מהן ואין לנו לחוש לדעתו כלל מה שאינו במשמעות הלשון מקשה הש"ס פשיטא (דכן היתה שיטת הש"ס בפשיטות) ומשני, מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה והספק הוא בדעתו של זה ובאמת המשמעות כוללת שני הענינים ואעפ"כ אין הסברות האלו מספיקות להכריע דעתו קמ"ל דזה ליתא, דאם היתה המשמעות סובלת שני הענינים והספק היה רק על דעתו אפשר דהיינו מכריעים בסברות אלו ורק דבאמת מספקא לן בהאי לישנא אי תנאה הוי אי חזרה הוי ואין נ"מ לנו בדעתו של זה דאין קיום רק למה שיש במשמעות הלשון ודוק היטב. וכבר כתבתי מדמקשה הש"ס פשיטא מבואר דכן היתה שיטת הש"ס: ולזה לא הומ"ל דרב הוא דאמר אנא דאמרי אפילו כרבי כי לפירוש זה אין מקום לסברות אלו. ונתבארו דברי המהרש"א ז"ל בביאור נכון מאד, ועיין