דרכי שלום נט

בתר טעמא. וכבר העיר עליו בתוו"ד (ס"ק ה') יע"ש. ולפי טעם הר"ן (נדרים נ"ב) בפמ"ג או"ח (סי' תקי"ג במש"ז ס"ק ב') כתב וז"ל עוד סי' ק"ב ט"ז ה' משמע עיקר הטעם בטעם תליא מילתא עכ"ל. ושם בט"ז בס"ק הנ"ל מביא דברי הר"ן, ובפמ"ג (סי' צ"ח ש"ד סק"ו) כתב דאזלינן בתר שמא וסיים ומכ"ש לטעם הר"ן ע"ש ודוק וצ"ע. ועיין בש"ך (סי' ק"ב סק"ג) שכתב וז"ל וכן משמע בר"ן סוף עכו"ם דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטל במינו אזלינן בתר שמא עכ"ל

[ג] ולפענ"ד נראה ליישב את דברי הרי"ף ונבוא לדברי הפ"י במה שכתב לחלק בדבר שיש לו מתירין בהא דמבואר ביור"ד (סי' י"ד) לענין עובר שהוציא אבר ונאסר האבר שנו"נ הט"ז והש"ך בדין החלב והמשנה למלך (בפ"א מהל' מטמאי מו"מ) חמה עליהם מדברי המרדכי (סוף חולין) בהא דיבמה שרקקה דם החליצה כשירה דא"א בלא צחצוצי רוק והקשה המרדכי דליבטל ברובא ותירץ דלא מהני ביטול בדבר שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות עכ"ד. ובשו"ת נו"ב (מהד"ת חיור"ד סי' נ"ד) כתב ליישב דדברי המרדכי לא נאמרו רק בביטול אשר מתורת רוב אתינן עליה וילפינן ליה מקרא דאחר רבים להטות אך לא כן דבר הבטל בששים דלאו מתורת רובא אתינן עכ"ד וכן כתב שם (בסי' מ"ה) לענין אין מבטלין איסור לכתחילה דביטול בששים אין אנו צריכין להתיר מטעם אחרי רבים להטות רק כיון שיש כאן ששים אין כאן טעם כלל ולא נשאר שום איסור יע"ש. ובספר יד אפרים ליור"ד (סי' י"ד) השיג על הנו"ב הנ"ל וכתב דהיכא דאין לו דין ביטול אין להתיר אפילו איכא ששים בין במין במינו בין במין בשאינו מינו ואף על פי שאין מרגיש טעם כיון שהוא עומד בעין בלא ביטול וכמו בבלע איסור אף שאין כאן הרגשת טעם הוא אסור. וזה אף באינו מינו שמועיל התערובות בששים להפיג טעם האיסור ומכל שכן במין במינו ועיקר דין ס' אין לו מקום רק בא"מ כשהממש יש עליו דין ביטול וע"ז מהני ששים לבטל הטעם אבל כשאין כאן דין ביטול אף ששים לא מהני עכ"ל. וכן העלה בישיע"ק ע"ש. ועיין בספר דברי שאול (יור"ד סי' י"ד) והביא את דברי הנו"ב הנ"ל והקשה עליו דאטו ברור הדבר שנתפשט עד ששים דבשאר איסורין אמרינן ממ"נ דמה שלא נתפשט בטל ברוב ומה שנתפשט בטל בששים אבל כאן דילמא לא נתפשט וצריך לבוא לביטול ברוב ובזה לא שייך ביטול עכ"ד

[ד] ועתה נבין דעת הפנ"י בהאי חילוקא שכתב לחלק בדשיל"מ בין מין במינו למין בשאינו מינו דאי נימא דסבירא ליה כסברת הנו"ב דבביטול בס' אין אנו צריכין כלל להיתרא דאחרי רבים להטות. אם כן ה"ה במין במינו דהרי הנו"ב כתב דבריו לענין מב"מ דלא שייך שם חילוק המרדכי דלאו מתורת ביטול קאתינן עליה ואם נימא דדעת הפ"י כשיטת הי"א והישיע"ק החולקים על הנו"ב וס"ל דגם ביטול בס' אין לו מקום רק כשהממש יש לו דין ביטול ברוב אם כן מה מועיל ששים אתר שאנו מוכרחים לדון מתורת ביטול וחכמים גזרו שלא מועיל ביטול בדבר שיש לו מתירין. ולהנו"ב ולהחולקים עליו יש לומר דסבירא להו לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מין במינו למין בשאינו מינו כטעם הת"ת או כטעם הר"ן אבל הפ"י שכתב טעם מדנפשיה צריך ביאור

[ה] ונראה לפע"ד דבדין זה שכתב המרדכי דדבר שבא לעולם ע"י תערובות לא שייך ביטול צריך להבין טעמא מאי, מה לי אם נולד בתערובות או נתערב אח"כ. וביאור הדברים לפימ"ש הר"ן (סוכה דף ט') בדין העושה סוכתו תחת האילן וז"ל נראה לי דהיינו טעמא משום דכל דבר העומד בפני עצמו ואינו מעורב חשוב יותר ולפיכך אף על גב דאגמריה רחמנא למשה דבפלגא סגי לית לן למימר הכי אלא כשמחצית המכשיר עומד בעצמו דחשוב אבל כשהוא מעורב שנתמעט חשיבות המתיר לא, אף על פי שנתמעט ג"כ חשיבות הפסול אין בכך כלום מאחר שהמתיר מיגרע עכ"ל. ואם כי בעיקר הדין אין הכל מודים להר"ן אבל עכ"פ שמעינן מתורת הר"ן היכא שהמתיר עומד בפני עצמו חשוב והיכא שנתערב נתמעט החשיבות ואם כי גם האיסור ע"י העירוב נתמעט חשיבותו עכ"ז אינו משלים לחסרון זה שנתמעט חשיבות המתיר ודוק

ולפ"ז אמינא דהיינו טעמא דדבר שבא לעולם על ידי תערובות לא שייך ביטול משום דנתמעט חשיבות המתיר שמעולם לא היה עומד בפני עצמו בלי עירוב ואם כי נתמעט גם חשיבות האיסור שלא היה האיסור בפני עצמו בלא התערובות של ההיתר אין זה משלים החסרון שיש בהמתיר בזה שלא היה עומד בפני עצמו. ולפ"ז היינו טעמא דס"ל למרדכי גבי גיגית שביור"ד (סי' ק"ב) איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוא בטל אף על פי שהוא דבר שיש לו מתירין היינו טעמא דשם ההיתר הוא בחשיבותו שהיה עומד בפני עצמו קודם התערובות והאיסור נתמעט חשיבותו שלא היה מעולם עומד בפני עצמו וחשיבות האיסור הוא קל וקלוש אף בדבר שיש לו מתירין לא החמירו בו

[ו] ואחר שזכינו לזה דהיכא שנתמעט חשיבות האיסור ליכא שוב בזה חומרא דדבר שיש לו מתירין נבוא לסברת הפ"י ואוסיף תבלין דהנה התוס' (בבבא קמא כ"ז) על הא דאמרינן שם אין הולכין בממון אחר הרוב הקשו דליתי בקל וחומר מדיני נפשות וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשוב מיעוט דידהו כמי שאינו ע"ש. וראיתי בספר גט פשוט (בכללים) פירש דבריהן דגבי דיינים המיעוט כמי שאינו דהמיעוט מחויבים לבטל דעתם מפני סברת הרבים ואינם יכולים להורות כפי דעתם אלא כדעת הרבים ובענין זה המיעוט הוא כמי שאינו דהמיעוט נהפך להיות כהרוב ע"כ. ועפי"ז נכונה סברת הפ"י דהפ"י ס"ל גם הוא דגם ביטול בששים צריכין אנו לבוא לתורת ביטול