דרכי שלום נח

שליט"א חד מבי דינא רבא דק"ק לבוב יע"א

מכתבך היקר השגתי והנני בשמחה לשמוע משלומך הטוב. ואשר הבאת קושית הט"ז בחו"מ (סי' שמ"ח) על הא דאמרו אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע. והקשה הט"ז דלא תגנוב קאי על גניבת נפשות וזה שנמכר הוא מלאו דלא תגנובו ותירץ הט"ז דבא זה וגילה על זה. וכ"ת כתב: והדברים דחוקים דאכתי נכון יותר לומר לא תגנובו דקאי באמת על ממון ולחומר הקושיא י"ל דהרי גם זה קשה אם ההרצעה על הגניבה למה לא ירצע מיד שגנב והעלית כי מלאו דלא תגנוב שקאי על גניבת נפש שהיא במיתה חזינן גודל התיעוב של העבדות שהיא כמו רציחה והרי הוא כמו שמאבד עצמו לדעת עכ"ד

[א] הנה הרעיון בפני עצמו נכון אבל אין ענינו לכאן. והיה מקום לדבריך לפי מה שחשבת שבא הדרש לתת טעם על ההרצעה ולפ"ז יש מקום לתלות הענין בחומר וקל. אבל באמת ז"א כי לא בא הדרש לנמק את ההרצעה כי אין טעם ונימוק כלל לומר "אזן ששמעה בהר סיני לא תגנוב" או "כי לי בני ישראל עבדים" הרי כל המצות שמענו בסיני ומה נשתנה שמועה זו. ורק כי כן גזרה תורה לעבד זה שאינו רוצה לצאת בשש להיות נרצע והוא חוק מדיני עבד עברי והדרשה לא באה רק לדרוש. אם אמנם שהתורה גזרה לזה שאינו רוצה לצאת בשש להיות נרצע למה באה ההרצעה באזן וזה שאמרו בלשונם "ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף" לזה אמר "אזן ששמעה כו'" ואם היה גזרת התורה על עבירה אחרת להיות נרצע היתה ג"כ ההרצעה באזן מטעם הנ"ל אזן ששמעה כו' ואין זה ענין לקולא וחומרא כלל ודוק

וממילא אין מקום להקשות למה לא ירצע מיד כשגנב, שאם היה בא הדרש לפרש טעם ההרצעה שייך להקשות שירצע מיד כשגנב אבל אחר שאין זה הטעם לההרצעה, שההרצעה גזרה התורה, לזה שבחר בעבדות, אין מקום להקשות שירצע תיכף כאשר לא שייך להקשות למה לא ירצע על שאר העבירות וז"ב למבין ומודה על האמת

כ] ובעיקר קושית הט"ז אשר לדעת כ"ת היא קושיא חמורה כשאני לעצמי חמירתא זו לא ידענא מהי, שהרי באמת אין המקרא יוצא מידי פשוטו ולא תגנוב כולל הכל. ועיין בספורני ע"פ לא תגנוב וז"ל בכל גניבה גניבת נפשות וגניבת ממון וגניבת דעת הבריות אעפ"י שעיקר האזהרה על גניבת נפשות דבר הלמד מענינו כמו שלמדוה ז"ל עכ"ל. והנה בעל הדרש תפס לשון "לא תגנוב" שנזכר מקודם בתורה והוא בעשר הדברות שדעת רוב המפרשים שכל עשר הדברות מפי הגבורה שמענון (עיין באברבנאל עה"ת שם). וכל הגנבים יודעים פסוק זה הנאמר בעשרת הדברות וראה ברמב"ם הלכות גניבה אם כי בפ"ט (הלכה א') כתב כל הגונב נפש מישראל עובר בל"ת שנאמר לא תגנוב פסוק זה האמור בעשרת הדברים הוא אזהרה לגונב נפשות עכ"ל, אעפי"כ כתב בפ"א (מהלכ' גניבה הלכה א') כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא תגנוב עכ"ל. ובגמרא (בבא מציעא דף ס"א ע"ב) לכדתניא לא תגנוב ע"מ למקט, לא תגנוב ע"מ לשלם תשלומי כפל. ובמסו' הש"ס העיר בזה והביא לשון הרא"ש שכתב לא תגנובו וכן הוא לשון הטור והש"ע ועכ"פ בגמרא וברמב"ם שלפנינו איתא לא תגנוב ואם יבוא לתקן ולהוסיף ו' כן נוכל לעשות גם בהדרש הנ"ל ותירוצו של הט"ז מספיק די והותר לתפיסה קטנה הנ"ל ויש אתי להסביר ולבאר את דברי הט"ז וקצרתי כעת: סימן לז

[א] הרי"ף כתב (בפרק גיד הנשה) בפת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלא כותחא הוי כדבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטל. והקשו עליו הראשונים דהרי לא אמרו דשיל"מ לא בטל רק במין במינו אבל בשאינו מינו בטל. (ועיין נדרים נ"ב בר"ן שהאריך בזה) ובעל המאור (פסחים פרק כ"צ) הקשה עליו מהא דחולין (פכ"ה) מדגים שעלו בקערה והרמב"ן במלחמותיו שם הקשה מצנון שחתכו בסכין של בשר ע"ש. וראיתי בספר תורת משה להגאון בעל חת"ס (פרשת וישב) כתב וז"ל תו קשיא לי טובא דבש"ע (סי' צ"ז) פסק כהרי"ף לאסור פת שאפאה עם הצלי וא"כ ה"נ טפה אחת של חלב שנפלה לתוך עיסה גדולה תאסר לאכלו עם בשר ולא משמע כן בפוסקים עכ"ל

[ב] והנה בענין דשיל"מ שלא נאמר רק במב"מ ולא בא"מ נאמרו טעמים שונים וכתבו בשם הת"ח הטעם דכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא ע"ד שנתערב בו. עיין בש"ך (סי' ק"ב ס"ק ד' והט"ז בסי' ק"א ס"ק י"ב). ובסי' ק"ב (ס"ק ה') הביא הט"ז דברי הת"ת ולא ניחא ליה והביא את דברי הר"ן בגמרא (נדרים נ"ב) ע"ש. והנה הפ"י ביצה ל"ת) כתב וז"ל והנלע"ד בזה דטעמא רבא איכא למילתא כיון דשא"מ בטעמא תליא מלתא משו"ה כיון דבמותר מס' ליכא טעמא כלל הוי כאלו הוכר האיסור ונסתלק מן ההיתר וכמאן דליתא דמי משום הכי לא שייך להחמיר בהן כלל דדמיא כחוכא וטלולא משא"כ במב"מ דלא בטעמא תליא מלתא שהרי לעולם טעם האיסור נרגש כמו ההיתר משום הכי החמירו חכמים בכל הנך אף ביותר מששים כ"א כפי שנראה להם עכ"ד. ועיין שם עוד (בדף ל"ט) שכתב ביאור זה לענין דשיל"מ ע"ש, וכן כתב בפסחים ודף ל') וכייל דשיל"מ והנה לפי הטעם של הת"ת נראה דלענין דשיל"מ אזלינן בתר שמא ולפי טעמו של הפ"י נראה דאזלינן בחר טעמא. וכבר העיר כזה הפמ"ג (סי' צ"ח בש"ד ס"ק ו') ע"ש. גם מט"ז (סי' ק"ב ס"ק ו') משמע דאזלינן