דרכי שלום נז

להבין סברת הר"ן שכתב שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר משום דההיתר חשוב בעיני האדם והאיסור אינו חשוב בעיניו וענין הביטול תלוי בחשיבות ולפ"ז בדין זה שאחזו בולמוס דהוא מסוכן ומוכרח לאכול כל השיעור והאיסור חשוב אצלו כמו ההיתר דלולא זאת לא היה צריך להתערובות כלל אלא דמוכרח לאכול כל השיעור ובכה"ג לא בטל ובפרט בהא דהרי זה גיטך ע"מ שתאכל בשר חזיר דהעיקר הוא אכילת החזיר ולתכלית זו נעשה העירוב והאיסור חשוב יותר מההיתר וההיתר הוא רק כטפל להאיסור ובכה"ג לא בטל ודוק

[ז] עוד הביא כ"ח במכתבו קושית השעה"מ שהקשה דהר"ן סוחר את עצמו שכתב בפסחים (דף ל') על מימרא דרב קדירות בפסח ישברו ומקשה הש"ס אמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו. והקשו התוס' הא אין מבטלין איסור לכתחילה. וכן הקשה הר"ן ותירץ הר"ן דחמץ דכי אישתמיש בהיתרא אישתמש והשתא ליתא לאיסור בעיניה הקלו לבטל לכתחילה עכ"ד. ולפי דברי הר"ן (בפרק אין מעמידין) אין זה קושיא כלל דהא אין זה בגדר האיסור דאין מבטלין דהא אין כוונתו לבטל האיסור. ע"כ קושית השעה"מ

ונראה לפע"ד ליישב דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה כתב הט"ז (באו"ח סי' תרכ"ו) בשם הלבוש "דגזרינן שמא יבוא לבטל כל אאיסורין". והוא טעם נכון, דאם נימא דמותר לבטל איסור לכתחילה יסתלקו כל האיסורים וכל אחד יבוא לבטל ולשער כפי דעתו ויתרבו המכשולים. ממילא לפ"ז אם אין כונתו לבטל שרי דלא שייך למיגזר שיבוא לבטל פעם אחרת דגם כעת אינו עושה במתכוין עד שנגזור פן יבוא לבטל פ"א ליהנות מהאיסור. ואף להראב"ד ז"ל דסובר דאין מבטלין מה"ת יש לחלק בזה דהרי ס"ל דא"מ מה"ת וס"ל דאיסור משהו היכא דאי אפשר לבוא לנתינת טעם מבטלין לכתחילה כמבואר ביור"ד (סי' צ"ט) דכלי שדרכו להשתמש בשפע לא שייך איסורא דאין מבטלין. ומצינו כיוצא בזה דאין עושין סחורה בדבר אכילה האסור מן התורה ולהרבה פוסקים אסור מן התורה (לעשות בו סחורה) ובנזדמנו מותר: **(אמר המגיה בן הגאון המחבר שליט"א: עיין תוס' פסחים דף כ"ג. ד"ה "אמר קרא

":)** אמנם נראה דזה דוקא לדידן דקיי"ל כרבנן דכל איסורין בטלים מה"ת ולא מצינו בשום מקום דקפדה תורה אאיסור משהו אז מוכרחים אנו ליתן טעם להא דאין מבטלין איסור לכתחילה ונמצא דלפ"ז יש חילוק בין כוונתו לבטל או אין כוונתו לבטל כי לא מצינו בתורה ליתא דאיסור משהו. אבל לר"י דס"ל מין במינו במשהו דיליף מדם הפר ודם השעיר ולא מחלק בין איסור והיתר להיתר בהיתר כמבואר בר"ן (נדרים דף נ"ב) וא"כ לדידיה שפיר מצינו איסור משהו מן התורה. ולדידיה אין אנו צריכים ליתן טעם להא דאין מבטלין איסור לכתחילה משום חששא וגזירה רק נימא דאסור לבטל משום ליתא דאיסור משהו אם כי לא מצינו לאסור רק גבי מין במינו עכ"פ חזינן דקפדה תורה אאיסור משהו במין במינו ודי לנו להתיר במין בשאינו מינו בדיעבד ולא לבטל לכתחילה. ולפ"ז אין חילוק בין כונתו לבטל או לא והבן. ולפ"ז לא קשה קושית השעה"מ דשם ובפרק אין מעמידין) כתב הר"ן דאם אין כונתו לבטל שרי היינו לדידן דקיי"ל כרבנן ולדידהו לא מצינו בתורה איסור שיאסר במשהו. אבל שם בפסחים קאי לרב דס"ל דמין במינו במשהו ועיין שם בר"ן שכתב דרב ס"ל דמין במינו אסור במשהו מן התורה ואחר שמצינו איסור משהו מה"ת אין לחלק לדידיה בין אם כונתו לבטל או אין כונתו לבטל ודוק: סימן לה. לאחי הרה"ג המפורסם הנ"ל (זללה"ה)

כ"ת הביא הערה מבנו הרה"ג מהר"ן שליט"א שהקשה על הנמ"י שכתב ביבמות (ריש פ' האשה רבה) וז"ל וא"ח אמאי לא מייתי ראי' דאפילו היכא דאתחזיק איסורא ע"א נאמן מנדה שהאמינה התורה מדכתיב וספרה לה לעצמה תירצו ז"ל דשאני התם שאי אפשר אלא בכך עכ"ל. וע"ז הקשה מגמ' (גטין דף נ"ד) אמר רבי משום רבי יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו כהן גדול ביו"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן והשתא לפי דברי הנמ"י הא התם אי אפשר אלא בכך עכ"ד. מצאתי בשו"ת שו"מ מהד"ת (ח"א סי' י"ט) שהעיר בזה

ונראה לפענ"ד דשם בגטין הוא מימרא דרבי יוחנן משום ר"י מה אעשה שהתורה האמינתו ורבי יוחנן סבירא ליה (נדרים דף ל"ה) הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים הרי דיליף משאי אפשר. ועיין שם (דף ל"ו) אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו. ופירש הר"ן וז"ל לדידך דדנית אפשר משאי אפשר ע"ש, והנמ"י קאי לפי מסקנת הש"ס (חולין דף י"ב) אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר וע"ש ברש"י ומבואר דאין דנין משאי אפשר. ועיין בתוס' כתובות (דף כ"ב ע"א ד"ה תרי) שכתבו וז"ל וקשה דהכא אליבא דרב הונא קיימא כו' ע"ש והוא מימרא דרב הונא בשם רב ודוק: סימן לו

שלום לב"א היקר הרב הגאון וכו' כש"ת מו"ה נתן נטע לייטער