דרכי שלום נד

התוס' (חולין דף י"א ד"ה מנא) על הא דאמרינן מנא הא מילחא דאזלינן בתר רובא הקשו הרי כ"ש הוא מחזקה דרובא וחזקה רובא עדיף. ותירצו דלר"א בר יעקב בעי דלא קיום ליה חזקה מקרא. ומבואר בדבריהן דלמאי דילפינן חזקה מקרא אין אנו צריכים על רובא דליתא קמן ילפותא כלל דידענו זאת מסברא רובא וחזקה רובא עדיף ואם נימא דגוף ענין רובא אינו סברא איך אפשר לומר דהא דרובא עדיף מחזקה הוא סברא מאחר שענין רוב אינו סברא כלל אלא ודאי דענין רוב היא סברא ולזאת מסברא רובא עדיף ודוק. ואין להקשות לפ"ז מאי מקשה הש"ס מנלן דאזלינן בתר רובא לימא סברא היא והרי סברא דאורייתא כאמרם בגמרא פעמים רבות למה לי קרא סברא היא כבר כתבו התוס' בשבועות (דף כ"ב ע"א ד"ה איבעית) שהקשו למה לי קרא כיון דאיכא סברא ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא עכ"ל. ולזאת טרח הש"ס למצוא גלוי דסמכינן אסברא זו ודי ללמוד בק"ו מחזקה למאן דיליף חזקה מקרא וע"ש במהרש"א ודוק. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' קמ"א) מה שכתב ליישב תשו' חת"ס מסי' י"ט לסוף סי' ע'. ושם ד"ה ובלא"ה כתב שלא תקשה לסברא זו מהא דאיצטריך ילפותא בחולין י"א ע"ש ודוק כי קצרתי ועיין בשד"ח חלק תשיעי ושו"ת דברי חכמים (סי' מ"ב) ודוק: [עיין השמטה בסוף

הספר

] [ה] ואחר שסלקנו תלונת יד המלך מהרדב"ז הדרן לעניננו. אמת דגם לדעת הנו"ב מהד"ת (חיור"ד סי' מ"ה) בכה"ג אסור מה"ת לבטל לכתחילה שהרי כתב בזה ליישב קושית השעה"מ מהא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ע"ש בסוף התשו'. הנה הנו"ב לשיטת ה דס"ל דגם לבטל יבש ביבש אסור מה"ת כמבואר בדבריו וז"ל אבל יבש ביבש לבטל האיסור והוא נשאר בעין והוא בעולם ובאיסורו עומד שאם יבוא אליהו ויאמר שזו חתיכה האסורה הרי הוא עומד באיסורו הקדום אלא כ"ז שאין מכירין אותו גזה"כ אתרי רבים להטות ועכ"פ האיסור הוא בעין ויכול לחזור לאיסורו בזה לכ"ע לא התירה התורה לבטל לכתחילה עכ"ל. ולפ"ז ה"ה ברובא דליתא קמן דדמי לביטול יבש ביבש שגם בזה האיסור קיים ועומד. אבל לדעת היד המלך שלא נחית לזה ולדעתו גם יבש ביבש מותר לבטל לכתחילה לדעת המתירים. וכן כמה מגדולי האחרונים חולקים על האי חלוקא של הנו"ב ולפי זה ה"ה ברובא דליתא קמן ודוק

[ו] ומ"ש עוד ביד המלך (שם) וז"ל דברובא דאיתא קמן דהרוב הוא מבורר אז בטל המיעוט בתוכו מכל וכל ונהפך להיות כמו הרוב וכמו בסנהדרין דאחר שנמנו ורבו מחויבים המיעוט לחזור בהם ולהיות כהמרובים עכ"ל. לפענ"ד לא דמו לסנהדרין דבסנהדרין אנו דנים מצד הטעמים והסברות וכדרך שכתב המרדכי ליישב קושית הראשונים דסנהדרין הוי קבוע וכתב המרדכי ליישב דהדיבור הוא פירש ע"ש. ומאחר שאנו דנים מצד הטעמים והסברות והרי אי אפשר שיהיה לשני הטעמים קיום ומציאות שלא יוכל הנידון להיות חייב וגם זכאי ואחרי שהתורה אמרה אחרי רבים להטות וסברת המרובים היא האמת הרי בהכרח סברת המיעוט כמאן דליתא דמי ולזאת מחויב המיעוט לחזור ולהורות כדעת הרוב. וכבר ביארו האחרונים בסברא זו כונת התוס' (ב"ק דף כ"ז) במה שכתבו וי"ל דהתם גבי דיינים שאני ע"ש. ועיין בתומים והדברים עתיקים. אמנם בתערובות האיסור וההיתר שניהם במציאות ואף שגזרה התורה דין רוב עכ"ז גוש האיסור קיים וקיים למאי נימא שהאיסור נהפך להיתר אתר שיש מקום לומר שהאיסור אסור רק שהתורה סילקה האיסור גברא וליכא אזהרה כל זמן שאינו ניכר וכאמור

[ז] וגם מ"ש ביד המלך דנהי דמחמת חסרון הידיעה הותר אליו באכילה בכל זאת כי קא אכיל איסורא קא אכיל רק מחמת דהוא אינו יודע אין עליו אשם. אמנם כלפי שמיא גליא עכ"ל. לפענ"ד אינו טענה דלא בשמים הוא דגם ברובא דאיתא קמן כלפי שמיא גליא איזה חתיכה היא האסורה והתורה אמרה אם אינה ניכרת לנו מותרת וכן ברובא דליתא קמן לא איכפת לן מה שכלפי שמיא גליא דמאחר שלא נודע לנו אזלינן בתר רובא

[ח] ומה שכתב עוד ביד המלך דאין לומר בביטול ברובא דאיתא קמן דמדאורייתא הוא דעל עצם פעולת התערובות שמערב לא שייך בגוף הפעולה שום איסור דכל אדם יוכל לעשות בשלו כחפצו ורצונו דאם אחד רוצה להטיל ולערב חתיכה נבילה בהמאכל מי ימחה בידו ואף דכוונתו לאכול בכ"ז היכן מצינו בחורה שום איסור על המחשבה זולת בעכו"ם ועל האכילה לא שייך אזהרת התורה דלאחר שנתערב היא מותרת עכ"ד והאריך בחקירה זו

הנה אמרו בגמרא (קדושין דף ל"ג) יכול יעצים עיניו מקמי דלימטיה זמן חיובא דכי מטו זמן חיוביה הא לא חזי ליה דקאים מקמיה ת"ל ויראת ופירש"י וז"ל יש לך לירא מן היוצר היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותיו עכ"ל הרי לפנינו שרשות לכל אדם שיעצים עיניו כרצונו וטרם שהגיע זה בארבע אמותיו אין לו עסק עמו ועוד לא חל עליו חיוב כלל ואחר שבא בגבולו לא ראה אותו ואין עליו חיוב דלאו ברשיעי עסקינן שיעבור על דברי תורה אעפי"כ הקפידה התורה על זה שמבקש להפטר ממצותיו ע"י תחבולה בדרך היתר. **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: עיין גטין פ"א. בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבם במעשר "והיו פירותיהן מתברכין" (ערוך ערך טרכסמון) הרי שהקפידה התורה ע"ז "שמבקש להפטר ע"י תחבולה ממצותיו בדרך היתר":)** וכן הענין ביטול האיסור הקפידה התורה על זה שעושה תחבולה לאכול מה שאסרה תורה אף שיאכל בדרך היתר: