דרכי שלום מח

היינו טעמא כיון שהיה חייב מיתה כאשר מחולקים בהא דתניא יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי והבן. וע' מד"ר ויקרא פרשה י"ט רבי יוחנן אמר ג' אמוראין וכו' ודוק

**(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: ובענין יהויקים כבר ניבא ירמיהו הנביא עליו ועל מותו הנורא (ירמיה כ"ב) ובמדתו שמדד לאוריה בן שמעיהו הנביא (ירמיה כ"ו, כ"ג) יומד לו. ו"ביקש הקב"ה להחזיר את העולם לתהו ובהו בשביל יהויקים" (סנהדרין ק"ג) אולם עם כל "תועבותיו אשר עשה" (ד"ה ב', ל"ד) לא ההין לשרוף את המגילה על אזכרותיה וקדר אותן (מועד קטן כ"ו). ועיין שבת קט"ז "קודר את האזכרות שבהן" ודוק ומטעם זה סבר כמאן דאמר שחקק שם ע"ז על בשרו (בניגוד לחברו הסובר שחקק שם שמים) (סנהדרין ק"ג:)

ובהיותי בזה אמרתי להעיר הא דאמרו שלא מנו את יהויקים עם הני שאין להם חלק לעוה"ב "משום דרבי חייא בר אבויה: שיתכפר על שלא ניתן לקבורה" (ראה רש"י סנהדרין ק"ד.) וקשה לי תיפוק ליה שמשום הכי אין למנותו בין הני שאין להם חלק לעוה"ב משום שהיה הרוג מלכות שכן אמר אביי "מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי בית דין הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הויא להו כפרה הרוגי בי"ד כיון דבדין קא מיקטלי לא הויא להו כפרה" (סנהדרין מ"ז:) וגם קשה לי על אמרתו של זקנו דרבי פרידא "מלכא הוא ולא איכשר לזלזולי ביה" לפיכך טרח להטמין את גלגולת יהויקים, הלא גם אלמלא היה מלכא הרי מיתתו כפרתו והיה לו ליטפל בהגולגולת לקברה ויש בזה משום גמ"ח כאשר איטפל רבי עקיבא במת מצוה לקברו (ירושלמי נזיר פ"ז הל"א) וכשם שרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש נטפלו במת מצוה (ירושלמי פיאה פ"ח הל"ט) ובכן, הדגשת "מלכא הוא", למה? ואין לומר שיהויקים. היה מעין הרוג בי"ד יען שסנהדרין נטלוהו ושלשלוהו לנבוכדנצר הרי הם לא מסרוהו לו אלא מתוך אונס, מה גם שארבע מיתות בי"ד תנן ולא יותר:)** סימן ל

בגמרא פסחים (דף כ"ט) אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר. ושמואל אמר וכו' ורבי יוחנן אמר וכו' אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש וע"ש כל הסוגיא

[א] ועל הא דאמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כתב הפנ"י וז"ל למאי דמסקינן דהאי אסור היינו במשהו משום דגזר שלא במינו אטו מינו והיינו כפירש"י משום דחמץ בכרת ולא בדילי מיניה ופירושו מוכרח דאי משום כרת לחוד א"כ חלב ודם נמי כן ובטעמא דלא בדילי לחוד נמי לא סגי דא"כ לאחר זמנו נמי נגזור דהא רב כר"י ס"ל דחמץ לאח"ז אסור מדאורייתא אע"כ דתרתי בעינן ולפ"ז משמע דהאי בזמנו דקאמר רב היינו דוקא בתוך הפסח דאיכא כרת משא"כ מש"ש ולמעלה דליכא כרת לרב נמי לא מיתסר אלא בנו"ט וממילא דה"ה לרבא למאי דגרסינן במשהו כרב וכ"כ בטור וש"ע (סי' תמ"ז) דמש"ש ולמעלה עד הלילה אינו אסור אלא בס'. אלא דקשיא לי טובא דא"כ דהאי בזמנו דשמעתין היינו דוקא בתוך הפסח אבל מש"ש ולמעלה הוי בכלל שלא בזמנו א"כ לא א"ש הא דקאמרי שמואל ור"י דשלא בזמנו מותר כר"ש והיינו אפילו בנו"ט דהא ארישא קאי דמה שאסרו היינו בנו"ט וא"כ מותרין ע"כ לגמרי משמע וא"כ משמע להדיא דלפני פסח כזמנו הוא דהא מילתא דפשיטא דבנו"ט מיהא אסור בלפני זמנו מדאורייתא לרוב הפוסקים ומדרבנן אליבא דכולי עלמא ומילתא דפשיטא דאפילו איסורא דרבנן אסור בנו"ט וא"כ לפ"ז ע"כ דלפני זמנו נמי מיקרי בזמנו וא"כ קשיא טובא על הפוסקים שכתבו בפשיטות דלפני זמנו אינו אסור אלא בששים. ואי משום דלפני זמנו ליכא כרת אכתי מצינו למימר דאפי"ה אסור במשהו משום דלמאי דקיי"ל כר"ש הוי דשיל"מ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. עוד הקשה על מה שפסקו הטור והש"ע (בסי' תמ"ז) דתערובות חמץ לאחר הפסח אסור בס' והא דאמרינן ע"י חערובות לא היינו לענין משהו דהא ר' יוחנן קאמר להדיא דחמץ בזמנו בנו"ט ואפי"ה קאמר בהדיא דשלא בזמנו מותר כר"ש אלמא דלר"ש כל תערובות חמץ לאחה"פ מותר לגמרי וכפשטא דמסקנא לקמן אליבא דרבא דבתערובות לא גזר ר"ש כלל עכ"ד

[ב] ונראה לפענ"ד ליישב כ"ז. דהב"י כתב שם וז"ל ואע"ג דסתמא אמרינן שלא בזמנו מותר משמע לרבינו דאין להתיר בפחות מס' כשאר איסורין עכ"ל ולא ביאר הטעם. עוד כתב הב"י (שם) וז"ל ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב (בפ"א) חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו עכ"ל, ואם איתא דבעי ששים לא הוי שתיק מיניה עכ"ל

[ג] והה"מ כתב ובפ"א מהל' חו"מ) דלדעת הרמב"ם דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו הוא מטעם דשיל"מ א"כ לפ"ז ה"ה בנתערב ערב פסח משש שעות ולמעלה עד הלילה הוי במשהו מהך טעמא עכ"ל. ובכסף משנה (שם) כתב וז"ל ומ"ש דכיון דטעמו משום דשיל"מ ה"ה לנתערב מש"ש ולמעלה אפשר לומר כן בנתערב במינו דטעמא משום דשיל"מ אבל שלא במינו כיון דטעמא דחמץ במשהו משום דכתיב כל מחמצת לא תאכלו כמ"ש הרמב"ם (פט"ו מהלמ"א) היינו בתוך הפסח דכתיב ביה האי קרא אבל מש"ש ולמעלה דלא כתיב ביה כל לא הוי במשהו עכ"ד. ויצא לנו לפ"ז דבין לטעמו של הרמב"ם בין לטעמו של רש"י בערב פסח לא שייך להחמיר דליכא כרת לרש"י וליכא החומרא דכל מחמצת להרמב"ם ודוק

[ד] ודעת הר"ן דהא קאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור דהאי בזמנו דקאמר רבא היינו משש שעות ולמעלה דליכא למימר דבזמנו לא מיקרי אלא בתוך הפסח אבל לפני הפסח ולאחר הפסח שלא בזמנו מיקרי דהיכא לימא רבא דשלא