דרכי שלום מז

מיתה אין מוסרין אותו רק אם אמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם וק"ו שאסור למסרו בלי דרישה ותביעה כלל. ועיין בט"ז יור"ד (סי' קנ"ז ס"ק ז') שכתב ולענין הלכה יש לנו לפסוק כר"ל ולא ימסרוהו אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי ע"ש. וביותר מבואר שם בט"ז (ס"ק ת') שכתב וז"ל ונראה דלהכי נקטיה כשבע בן בכרי דאעפ"י דבדין תורה לא היה חייב מיתה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מכל מקום מוסרין אותו אם יחדוהו ומונה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו וה"ה בשאר עבירות שאחד מוחזק בהן כגון עוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפילו אם לא יחדוהו כיון שהוא רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה עכ"ל. ואף אם נימא דכוונת הט"ז למסרו אפילו אם לא תבעו כמבואר בהגה תו"מ (סי' תכ"ה סעי' א') עכ"פ לא נאמרו הדברים רק בזה שעוסק בזיופים דברים שיש בהם משום סכנה לשאר ישראל שדינו כמו רודף אבל בנ"ד פשיטא שאסור למסרו שאחר שהרג נסתלק ממנו דין רודף. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' רוצח הלכה ו') בכ"מ שם במ"ש אין לשון אעפ"י נות לי ודוק. והאיש המוסר הנ"ל שלא כדין עשה ויעשה תשובה ויתכפר: סימן כט. ב"ה אור ליום ד' משפטים תרצ"א

שוכט"ס לבני היקר הרב הגדול כו' מו"ה משה לייטער שליט"א בעהמ"ס היקר "זוטו של ים" על ש"ס

מכתבך הגיעני ותחי רוחי בשמעי משלומך הטוב ואשר ע"ד תורה באת כתבת וז"ל: נפלאתי עליך אבא מרי רחימא למה לא עמדת על הדיוק שרבי יוחנן סובר שאף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי רשות להוציא אותו כדי להנצל לפיכך אמר לעולא נפשך הצלת אבל רבי שמעון בן לקיש דאמר והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי בודאי שלא בכדי היה מהסס לבו של עולא דילמא החזיק ידי עוברי עבירה שאפשר שלשיטת רבי שמעון בן לקיש היה לו אסור לקרוא להרוצח ופרע ליה בית השחיטה עכ"ל

[א] לפענ"ד אין זה ענין שנחלקו בו רבי יוחנן ורשב"ל שהם חולקים אם מותר למסרו למיתה שרבי יוחנן ס"ל אם יחדוהו אף שלא נתחייב מיתה רשאי למסרו להציל את נפשו ממיתה ור"ל ס"ל דוקא אם נתחייב מיתה כשבע בן בכרי אבל בהא דעולא דזה כבר נהרג וליכא רק ליתא דאחזוקי ידי עוברי עבירה בודאי כולי עלמא מודים דאין להכנס בסכנה בשביל כך דהרי אפילו ההורג את הטריפה בידים אינו נהרג עליו כמבואר ברמב"ם (פרק כ' מהלכות עדות הלכה ז') ובפרט בזה שהיה אחר ששחטיה רוצח זה

[כ] ואשר הבאת המד"ר (בראשית פצ"ד) "תני בשעה שעלה נבוכדנצר לכבוש את יהויקים כו' אמרו לו לא כך עשה זקניך לשבע בן בכרי וכו' כיון שלא שמע להם עמדו ונטלוהו ושלשלו אותו ופייליה" הובא ברד"ק (שמואל ב' כ') וכתבת וז"ל אמנם שיטת הסנהדרין שעמדו ונטלוהו ושלשלו את יהויקים היא שיטת רבי יוחנן שלדידיה אין חילוק אם הוא חייב מיתה או לא אבל לשיטת רשב"ל דס"ל "והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי" אין לדמות את שבע בן בכרי ליהויקים אחרי שיהויקים לא מרד במלך ישראל רק בנבוכדנצר שחיק טמיא עכ"ל

הנה לפי המבואר אין לחלק בכך דהרי המחלוקת של רבי יוחנן ורשב"ל היא על הא דתניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עכו"ם ואמרו להם תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם. אמר ריש לקיש והוא שיהא חייב מיתה כגון שבע בן בכרי ע"כ. הרי שלמד רשב"ל דינו בהא דפגעו בהם עכו"ם מהא דשבע בן בכרי וכן הוא ברמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת) וכן אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם וכו' ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם עכ"ל. הרי דפתח אם אמרו להם עכו"ם וסיים אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי הרי דדין אחד להם. וגם הא דמייתי בירושלמי מהאי בר נש דתבעתיה מלכותא דערק וגבי ריב"ל כתב שם הכסף משנה דהרמב"ם סובר דההוא בר נש היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ע"ש. והרי מלכי ישראל לא היו בימיו של ריב"ל. ובתשו' הבאתי את דברי הט"ז ביור"ד (סי' קנ"ז ס"ק ח') שכתב וז"ל נראה דלהכי נקטיה כשבע בן בכרי דאעפ"י דבדין תורה לא היה חייב מיתה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מ"מ מוסרין אותו עכ"ל. הרי מפורש דאין חילוק. וחילוק גדול יש בין מיתת בי"ד שהוא מצות עשה ותוב על הבי"ד כמבואר ברמב"ם (פי"ד מהל' סנהדרין הלכה ב') וז"ל כל מיתה מהם מצות עשה הוא לבד ע"ש. ובענין מרידה אינו אלא רשות למלך כמבואר ברמב"ם (פ"ג מהל' מלכים הלכה ח') כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו ושם: וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו כשמעי בן גרא עכ"ל ועיין גמרא שבת (דף נ"ו ע"א) את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת וע"ש בתוס' (ד"ה שהיה) שכתבו דודאי צריך לדונו ולידע אם הוא מורד במלכות עכ"ד

והעולה מזה דבהא שעמדו ונטלוהו ושלשלו את יהויקים כל אחד מפרש כטעמיה. לשיטת רבי יוחנן היינו טעמא כיון שיחדוהו. ולשיטת רשב"ל