דרכי שלום מד

לא היו חכמים מקילים כ"כ להאמין עד מפי עד ומפי שפחה ומפי הכתב ואך לאשר מד"ת קיל עדות כזו ואינה מפורש בתורה עד היכן הדברים מגיעים הקילו חכמים בכל אלה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות וכן כוונתו בפ"ה (מהלכות עדות). ומצאתי בנמ"י (ריש פרק האשה רבה) שכתב וז"ל והריטב"א ז"ל משבח את רבו הרא"ה ז"ל בתירוץ זה שתירץ דקיום להו לרבנן דבמילתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כ"כ וודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומינסבא שפיר מינסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות. והא דאמרינן משום עגונא אקולי בה רבנן הכי קאמר חכמים שהם מחמירים בכל מקום הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור עכ"ל. הרי מפורש יוצא מדברי הרא"ה דנחשב כעדות גמורה אפילו מדאורייתא וכמו שכתבתי ודוק. כי כן יתפרשו דברי הרמב"ם ז"ל. שוב ראיתי בנו"ב קמא וסי' ל"ג) נ"נ בזה, ואחר שהביא את דברי הרמב"ם ז"ל (בפי"ג מהל"ג) כתב וז"ל הבט בלשונו שהתחיל אל יקשה שהתירו חכמים שמשמע רק מדברי סופרים הוא וחשוב כאן כל הפסילים ולא חשוב ע"א ואח"כ אמר שלא הקפידה תורה וכו' שמשמע שדין תורה הוא ואמר כגון שהעיד שמת פלוני והיינו ע"א ממש וסיים לפיכך הקילו חכמים כו' שורש דבריו שכיון שהתורה התירה ע"א שוב הקילו חכמים ביתר הפסולים. ומ"ש בסוף דבריו והאמינו בו ע"א מפי שפחה חדא הוא. שהאמינו עד מפי שפחה וסיים וזה כוונתו של הרמב"ם ז"ל בהל"ע שבשני מקומות הנ"ל האמינה התורה משום נאמנות שלו אבל בעדות אשה אין הדבר משום נאמנות רק משום עביד לגלויי אבל מדבריהם נאמן משום נאמנותו אפילו מפי עבד ומפי שפתה נאמן עכ"ל

[י] שום ראיתי שעיקר דבריו במחכ"ת ליתא. כי איך כתב שאחר שהחמירו חכמים עליה בסופה שעי"ז דייקא ומינסבא לא מיקרי רק דיבור בעלמא וא"נ גם מה"ת וזה טעות דסברא זו לא נאמרה רק באם צריכין לצרף לטעם דעבידא לגלויי האי טעמא דדייקא ומינסבא אבל אי נימא דהעד נאמן מטעם דעבידא לגלויי לחודא ליתא לסברא הנ"ל דהרי כבר נגמר הענין בעדותו של העד והרי מבואר ברמב"ם בהא דע"א בקטטה דאם נישאת לא תצא ורק לכתחילה חשו חכמים אשר בענין לצרף טעמא דדייקא ומינסבא כמפורש בט"ז הנ"ל ומאי איכפת לן בזה שנתוסף הטעם דדייקא ומינסבא אחרי שאין אנו צריכין לצירופו כלל שהעד נאמן מטעם דעבידא לגלויי לחודא וזה מפורש בגמרא בהא דאיבעיא להו עד אחד בקטטה דאי טעמא משום מילתא דעבידא לגלויי לבד אין חשש כלל. וא"כ אי נימא דמה"ת ע"א נאמן מטעם דעבידא לגלויי הרי מה"ת די בטעמא דעבידא לגלויי ומה איכפת לן בזה שנתוסף טעם דדייקא ומינסבא אחר שהחמירו עליה בסופה ולמה א"נ מה"ת אח"כ: סימן כו

שוכט"ס לידידי ה"ה הרב הצדיק בנש"ק כש"ת מו"ה אלימלך הורוויטץ שליט"א אבד"ק מיעליטץ יע"א

ע"ד שאלתו באיש אחד שנדר בעת שחלתה בתו לכתוב ספר תורה כאשר יעזור השי"ת שתשוב לאיתנה ונתרפאית וכעת רצונו לשנות וחפצו לתת המעות לתלמוד תורה ע"כ

[א] אבאר בקצרה: מבואר בש"ע יור"ד (סי' רכ"ח סעי' מ"ה) בהגה וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים. ובשו"ת חת"ס חיור"ד (סי' ו') ביאר לפימ"ש הש"ך (סי' רכ"ח ס"ק ק"ח) בשם תשובות ב"ז דנדר בעת צרה אין לו התרה משום דהנודר על דעת חבירו שעשה לו טובה אינו יכול להתיר בלא דעתו ק"ו לגביה שענהו בעת צרה דאין לך עשה לו טובה יותר מזה. ולפ"ז היכא דאיכא מצוה בהיתרא הוי התועלת שלא לקיים נדרו ומהני ההיתר עכ"ד. והנה אף לפמ"ש הט"ז (שם ס"ק ל"ג) דנשבע לחבירו אף לדבר מצוה אין מתירין לו וחולק על רמ"א שם בנ"ד מודה הטו"ז דשאני התם דזה שהנדר היה על דעתו אינו מרוצה לההיתר וכענין שהביא הט"ז מהא דנבוכדנצר אכן בזה דגם ההיתר הוא לתועלתו ית' כו"ע מודים בזה דמתירין לו. ועיין בתשו' נוב"ת חאו"ח (סי' קי"ז) שהביא דעת הט"ז הנ"ל ודעת הש"ך (ס"ק מ"ג) שאין להתיר בלא דעת חבירו אפילו אין השבועה לתועלת חבירו מכל מקום לענין להתיר לדבר מצוה כולי עלמא מודים אם אין תועלת לחבירו בזה מתירין לו עכ"ד. וכ"ש בנ"ד שההיתר הוא לתועלת

[ב] ובשו"ת בית יצחק חיור"ד (סי' מ"ח אות א' וסי' ע"ח אות ב') הביא שם את דברי החת"ס וכתב דנודר לדבר מצוה לא מיקרי תועלת להקב"ה כמבואר במקרא וכו' וכל רצונו ית' הכל לטובתנו. ועפי"ז רצה לחדש לפי מה שהוכיח בשעה"מ דלא כהש"ך (ס"ק מ"ג) רק דבעינן לתועלת חבירו יש להתיר נודר בעת צרה אף שלא לצורך מצוה עכ"ד ע"ש ותבין. ולפענ"ד דבריו אינם מוכרחים דענין זה שהוא לתועלתנו ולטובתנו מיקרי תועלת כביכול להקב"ה וכדברי החת"ס וכמו שפירש"י ז"ל על פסוק ריח ניחוח לד' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני עכ"ל. והמהר"ל