דרכי שלום מג

דדין אחר להם והמנ"ח הכא פשיטא ליה והתם מספקא ליה ודוק

ובדין זה יש לומר לכאורה מה שהקשה הש"ס ביבמות (דף כ"ב) על מה שאמרו במשנה וחייב על מכתו אמאי קרי כאן ונשיא בעמך כו' ומשני בשעשה תשובה. ולכאורה אמאי לא משני דמיירי באשה שהלך בעלה למד"ה ונישאת עפ"י עדים ואח"כ בא בעלה והרי הוולד ממזר ואז הוא חייב על מכתו דבאמת הוא אדם כשר ועושה מעשה עמך ואחר שנדע מזה דגם ממזר חייב על מכתו ואין בו צד פטור מצד ממזרות ממילא נדע זה הדין המבואר בגמרא דהיכא דהיה בזדון כשעשה תשובה חיוב דהרי הוא עושה מעשה עמך ומצד ממזר הרי ידענו שהוא חייב אלא היינו טעמא דלא משני הש"ס הכי דלא נטעה לומר כמו בנישאת עפ"י עדים הרי הם שניהם כשרים ואז הוא חייב על מכתו כן הדין באופן שנעשה בזדון וברשע גם כן לא חייב הבן במכתו אלא א"כ חזרו להיות שניהם כשרים ועשו תשובה לזה משני הש"ס שחייב על מכתו בשעשה תשובה ואף שהיא נשארה ברשעתה חייב על מכתו מדלא משני בגמ' כשעשו שניהם תשובה ודוק

[ו] אמנם לפי דברי הרמב"ם ממילא לא קשה קושיא הנ"ל דלמה נקט בש"ם אמו דאי נימא דלאו אביו הוא יש לחוש דנבעלה לנכרי דאז לכו"ע אינו חייב במכתה אשר דינו של הרמב"ם ז"ל הוא בזה כאשר ביאר במנ"ח (שם סי' ר"ס אות ח') והביא דברי הכ"מ שהראה מקום מרב מרי בר רחל שהיתה אמו ישראלית ואביו היה הורתו שלא בקדושה וקודם לידתו נתגייר ע"ש. ובנ"ד י"ל דזינתה עם נכרי ואכתי הוא נכרי וממילא אינו חייב גם עליה ופשוט דאין להקשות מדין שתוקי שכתב הרמב"ם דחייב על אמו ולמה לא ניחוש דנבעלה לנכרי דמשכחת לה במקום שרוב ישראלים וזה אחר דקיי"ל דאזלינן בתר רובא אבל בהא דנ"ד שהמו"מ הוא דנימא דלא אזלינן בתר רובא ואי לא אזלינן בתר רובא אינו חייב גם עליה דשמא נבעלה לנכרי ודוק

ומה שהביא את דברי המנ"ח בקומץ שכתב וד"ז דשתוקי לא הראה הכ"מ מקור לד"ז וכ"ת הראה את דברי הירושלמי יבמות (פרק י"א) באמת הוא תימה על המנחת חנוך

[ז] ומה שכתב לענין הא דמביא במנ"ח בקומץ שמקשים העולם למה לא יליף ממקלל או"א וכתב לפי דרכו שיש חילוק בין מכה למקלל וז"ל אם ניחוש דילמא לאו אביו הוא לא משכחת לעולם שיהי' חייב על מקלל או"א ובכה"ג ודאי אזלינן בתר רובא וליכא למילף מזה דבכל מקום אזלינן בתר רובא דומיא מה שאמרו בשם ודילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר עכ"ל. דבריו תמוהים דבכל הילפותות בגמרא שם היכא דלא אפשר שמא במקום סייף נקב הוי שמא במקום נקב קא שחיט ואכתי לא אסיק אדעתיה בגמרא לחלק בין אפשר ללא אפשר ולמאי דמסיק הש"ס היכא דלא אפשר לא אפשר הדרינן מכל הני ילפותות ונקטינן דענין רוב הוא מאחרי רבים להטות או מהלכה למשה מסיני כפירש"י שם

[ח] גם מה דמסיק לפרש הא דאיתא בגמרא אביו ואמו וז"ל אם ניחוש דילמא לאו אביו הוא לא משכחת שיהי' חייב על מקלל כו' והתינח במקלל אבל במכה או"א גם אם אינו חייב על אביו שהוא רשע חייב על אמו וכו' אלא דעל הכאת אביו אין לחייבו דילמא לאו אביו הוא אלא דאזלינן בת"ר ושוב גם אמו בחזקת צדקת לכן מייתי הש"ס גם אמו דמאמו ילפינן גם חזקה והיא חזקה דאתיא מכח רובא עכ"ל. דבריו תמוהים. מה ענין חזקת צדקת להא דרוב בעילות אחר הבעל שהרי אף אם באו עדים שזינתה הבנים כשרים כמבואר בשו"ע אה"ע (סי' ד' סעי' ט"ו) ודוק

[ט] בחלק התשו' (סי' י"ב אות ב') כתב ליישב את דברי הרמב"ם סוף הלכות גירושין עפ"י מה שחידש הטו"ז (סי' י"ז) לתרץ את דברי הרמב"ם (פי"ג מהל"ג) במ"ש שמא היא שכרתו. ותמהו מפרשי הרמב"ם מאין הוציא טעם זה, והביא הט"ז את דברי התוס' גטין (דף ס"ז ע"א ד"ה דבורא) שכתבו לחלק בין דיבור שע"י נגמר המעשה לדיבור שלא נגמר המעשה ע"י ואשה בנ"ד דע"י הדיבור של העד לא נגמר עוד היתרה אלא שצריך עוד לדיוקא דאשה דהיא דייקא ומינסבא ומשו"ה שפיר יש חשש שמא תשכור עד כי העד יסמוך ע"ז שהיא תידוק עד שלא תינשא עכ"ד. ורוצה בזה לבאר את דברי הרמב"ם דמה"ת מקרי מעשה כי מה"ת א"צ להא דדייקא ומינסבא אבל אחר שהחמירו חכמים עליה בסופה ושעי"ז דייקא ומינסבא לא מקרי רק דיבור בעלמא וא"נ גם מה"ת. הנה הרמב"ם בא לפרש למה הקילו חכמים בעדות אשה כ"כ והאריך לבאר כי מדין תורה אין צריך שני עדים במילתא דעבידא לגלויי. ואיך יוכל לפרש כוונתו כי אחר שהחמירו עליה בסופה שוב אינו נאמן עד אחר מה"ת מכח דייקא ומינסבא. ולדבריו מה זה שכתב ואל יקשה בעיניך כי קשה וקשה ומאי נ"מ לן במאי דהיה קודם חומרת חכז"ל אשר סוף כל סוף אין עד אחד נאמן ומאי אהני לן הרמב"ם בכל מה שהאריך וביאר אשר לא נשאר לנו מדבריו זולת זאת שסיים בסופו "שלא תשארנה בנות ישראל עגונות" והו"ל לומר "אל יקשה בעיניך שהקילו חכמים באיסור ערוה שהקילו שלא תשארנה בנות ישראל עגונות". ולאשר האריך וביאר כל כך נראה מבואר שדעת הרמב"ם שזה שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר לא נאמר בכה"ג במילתא דעבידא לגלויי ואלמלי היה מדין התורה צריך שני עדים בכה"ג